אהבה עם מרירות הלענה

אהבה בטעם לענה
אהבתם לא הייתה עטופה בניחוח ורדים ודבש, אלא בריח אבק דרכים וגבעולים מרוסקים של לענה טרייה. כל תושבי המושב ידעו: אם יתאחדו העולם יתערער; אם ייפרדו היער ייכחד.
נעמה הייתה מרפאה דור שלישי. היא הכירה את המנגינה של כל עלה, וידיה המרפאות תמיד חממו את הלב והריח שלהן היה מלא טימין טרי מן הגינה.
אלעזר היה זר בעיני כולם. מכשף שרוחו נשענה על פקודות חדות לכוחות הטבע. הקסם שלו היה חותך כמו סכין וקריר כמו מי גמא בגביע של פח.
הם נפגשו בערב אפוף ערפל בשדות עמק ישראל, כאשר שניהם חיפשו את שורש המכשפה, שמניב פרח אחת לעשור.
אל תיגע בזה, קולה של נעמה קרע את הדממה. זה לא לידיים שלך, אלעזר. הארץ מעניקה אותו לרפואה, לא לחשכים שלך.
ריפוי הוא דחייה בלבד, מרפאה, הוא גיחך בגבו אליו, אני רוצה לראות את לב הדברים.
הם לא הפכו אויבים, אך גם לא יכלו להיות חברים. הם נמשכו זה לזו, למרות ההגיון והסברה. אהבתם הייתה התנגשות ויכוח נצחי בין “ליצור” ל”לשלוט”.
נעמה הביאה לו דבש בר, חליטות עם אזוב נגד נדודי שינה, כשהקסם שלו שרף אותו מבפנים.
הוא השאיר ליד דלתה אבנים נדירות, שהבהירו אור כוכבים לכוד, כדי שלא יחשיך לה בלילות הארוכים של החורף בגליל.
אך מרירות הלענה הייתה נוכחת תמיד. היא ראתה איך אלעזר שואב כוח מתוך הריק, וזה הפחיד אותה. הוא כעס על רכותה, בטוח שהיא מבזבזת את מתנתה על אנשים שאינם מעריכים.
יום אחד פקדה מגפה את המושב. היא לא הבחינה בין טובים לרעים.
נעמה נתנה את כל כוחה, לקחה את החום והמחלה אל תוך גופה, ואילו אלעזר לראשונה בחייו פחד. לא מהעולם אלא עליה.
כדי להציל אותה, נאלץ לעשות מה שמבחן אותו: למסור את כוחו לאדמה, כדי שתאזן את המרפאה שהתשושה.
כשנעמה פקחה עיניים, אלעזר עמד ליד החלון. בשיערו הופיעה לראשונה שיבה, ובידיו כבר לא בערה אנרגיה קוסמית.
למה עשית זאת? היא לחשה.
הלענה מרה, נעמה, הוא ענה, בלי להביט בה. אבל בלי המרירות הזו, כל מתיקות היא חולפה כפחם. בחרתי בך, ולא בנצח.
השניים נשארים לחיות בדירת עץ קטנה בשולי היער סמוך לכפר תבור. היא ממשיכה לרפא, הוא מתרגל לשמוע את לחש הצמחים במקום להכתיב להם פקודות. אהבתם נותרת עקשנית, דוקרנית ומלאה בטעם דומיננטי כמו ריח הלענה בשעת הדמדומים. ולא היה אחד מהם שמחליף את המרירות הזו בגרגר דבש מהמתוקים ביותר בארץ.
הם התיישבו בבית ישן בקצה “גיא השחור” מקום שתושבים ומספרי סיפורים פחדו לדרוך בו.
אלעזר, שויתר על הברקים, גילה יכולת ייחודית להרגיש את המתכת בידיו. הוא הפך להיות נפח, אך לא רגיל: חרבותיו לא קהו, פרסותיו הביאו מזל, וכל מכה בפטיש נשאה את הד של זעמו שהפך ליצירה וזה היה גורלו החדש.
נעמה נטעה גינה ובה גדלו יחדיו הרדוף רעיל ומרווה סגולה מרפאה. היא כבר לא חששה מחשכתו של אלעזר, כי ידעה: הקרקע הפוריה ביותר היא שחורה לגמרי.
אהבתם לא הייתה מתוקה אלא חיים של שניים חזקים, כמו שני טחנות אבן שנאבקות במגע קצר ואמיתי.
לפעמים אלעזר עדיין ניסה, מתוך הרגל, לשנות את המציאות בכוח. בשנה של בצורת, היה יושב שעות בפתח, אגרופיו לבנים, מנסה להכריח את הגשם לרדת.
תפסיק, לחשה נעמה, השעינה יד על כתפו. הארץ אינה שפחה. בקש ממנה, אל תכתיב.
איני יודע לבקש, הוא נהם בתגובה.
ובערב היטו מים מהמעיין הרחוק ובזה הייתה יותר קסם מכל לחש.
לביתם הגיעו לעתים “מקוללים” תלמידיו לשעבר של אלעזר שבאו לשכנע אותו לחזור למעגל המכשפים; או חולים שנעמה לא יכלה לרפא לבד.
יום אחד הגיע אויב ישן של אלעזר מכשף עטוף שְׁחַת.
לא הסכים להילחם, אלא לדרוש את קול נעמה בתמורה להשבת כוחו של אלעזר.
אלעזר הסתכל על ידיו היציבות, אחר כך על נעמה שבאותו רגע החליטה לחלוט חליטת לענה. היא לא ביקשה הגנה רק הביטה בו מתוך אמונה בלתי נגמרת.
כוח שנקנה בשתיקת אהובתי, אמר אלעזר, הוא אינו כוח אלא עבדות.
הוא לא השתמש בקסם. רק לקח את פטיש הנפח הכבד ויצא אל הדלת. מספרים שהיה היער ההוא רועד בלילה לא מלחשים, אלא מזעם פשוט של אדם המגן על ביתו. הצל נעלם.
הם הזדקנו יפה. שיערה של נעמה הפך לבן כמו פרחי שקדים, זקנו של אלעזר אפור כמו אפר מצנן.
יש המאמינים, שבשעתם האחרונה, הם לא נפרדו. הם פשוט נכנסו עמוק ליער בשעות פריחת הלענה. במקום שבו עומדים עכשיו שני עצים: אלון רחב ששורשיו נוגעים במחשופים של נחושת, וערבה עדינה שנכרכת סביבו.
ואם עובר אורח יקטוף עלה מערבה זו, יטעם על שפתיו את המרירות ההיא מרירות של אהבה אמיתית, חזקה מכל קסם בעולם.