היא נכנסה למחסן לא כדי לחפש זכרונות, אלא כדי להביא צנצנת מלפפונים חמוצים לסלט. במדף העליון, מאחורי קופסה של קישוטי חנוכה, הציץ קצה נרתיק שבכלל לא היה אמור להיות בדירה שלה כבר שנים. הבד התכהה, הרוכסן נתקע. היא משכה, וגוף ארוך וצר כמו צל מתוח של הנרתיק יצא לאטו מהעומק.
היא הניחה את הצנצנת על שרפרף ליד הדלת, שלא תשכח, והתיישבה על עקביה, כאילו כך קל יותר לא להחליט. הרוכסן נפתח רק בפעם השלישית. בפנים שכבה כינור. הלק בחלקים דהה, המיתרים רפויים, הקשת נראית כמו מטאטא ישן. ובכל זאת, הצורה הייתה מוכרת, ובלב משהו נדלק, כאילו מישהו מדליק מתג.
היא נזכרה איך בתיכון הייתה סוחבת את הנרתיק הזה לאורך כל רחוב ארלוזורוב, מתביישת שכולם רואים. אחרי זה באה המכללה, עבודה, חתונה, ובשלב מסוים פשוט חדלה ללכת לשיעורי מוזיקה, כי צריך להספיק לחיים אחרים. את הכינור החזירו להורים לשמירה, בסוף עבר איתה בדירה החדשה, ועכשיו הוא כאן זרוק בין שקיות וקופסאות, לא פגוע פשוט נשכח.
היא הרימה את הכינור בעדינות, כאילו היה עלול להתפורר. העץ התחמם ממגע כף ידה, אף שבמחסן היה קריר. האצבעות מצאו את הגריף כמעט לבד, ופתאום נהיה לה לא נעים, כאילו היא מחזיקה חפץ זר שמישהו השאיר לה.
במטבח המים רתחו. היא קמה, סגרה את דלת המחסן, אבל הנרתיק לא חזר לפינה הישנה. היא הניחה אותו במסדרון, נשענה על הקיר, והלכה לכבות את הגז. אפשר להכין סלט גם בלי מלפפונים, היא הסבירה לעצמה, תופסת שגם להסביר יתר על המידה זה כבר הרגל.
בערב, כשכלים נקיים ובשולחן רק צלחת עם פירורי חלה, הביאה את הנרתיק לחדר. בעלה ישב מול החדשות, מעביר ערוצים בלי עניין. הוא הסתכל עליה.
מה מצאת שם?
כינור, אמרה, ונדהמה מעצמה כמה פשוט זה נשמע.
אה, זה עוד עובד? חייך, לא בציניות, אלא בהומור של בית.
עוד רגע נדע.
היא פתחה את הנרתיק על הספה, פרסה עליו מגבת ישנה, שלא ישרוט את הריפוד. הוציאה את הכינור, הקשת, קופסת קניף קטנה, שכבר הייתה סדוקה כאילו היא קרח של חורף. העבירה את הקשת עליה, והשיער כמעט לא נגע.
הכוונון היה השפלה קטנה בפני עצמה. הפינים נתקעו, המיתרים חרקו, אחד מיד נקרע והצליף לה באצבע. קיללה חרישית, שלא ישמעו מהקומה ליד. בעלה התחייך.
אולי עדיף לקחת למתקן?
אולי, הסכימה, ובעצם כעסה על עצמה שידע כה מעט אפילו לכוון את הכלי.
הורידה אפליקציה של טיונר בפלאפון, והניחה לצד המגזין. המסך הראה אותיות, המדד קפץ לכל כיוון. סובבה ושמעה איך הצליל מתהפך ונופל. הכתף כאבה, האצבעות התעייפו.
כשהמיתרים נשמעו סוף הסוף כמו כינור אמיתי, הרימה את הכינור אל הלסת, והפיה שהייתה קרה, גרמה לה להרגיש שהעור נהיה דק. ניסתה לעמוד מדויק, כמו פעם, אבל הגב סירב, צחקה על עצמה.
אז קונצרט? אמר בעלה, בלי להביט מהמסך.
בשבילך, אמרה. תתכונן.
הצליל הראשון היה מיילל כל כך, שהיא בעצמה קפצה. לא תו, אלא תלונה. הקשת רעדה, היד נסוגה מהקו. עצרה, נשמה, ניסתה שוב. יצא קצת יותר טוב, אבל התביישה.
זה היה בושה מוזרה, של מבוגרים. לא זו של נערים, שמדמיינים את כל העולם מביט. כאן רק הקירות, ידיים, ובעלה, רואים.
ניגנה מיתרים פתוחים, כמו בילדות, לאט וסופרת בשקט. ניסתה סולם רה מז’ור, האצבעות הסתבכו. לא זכרה איפה האצבע השנייה, איפה השלישית. האצבעות היו עבות מבעבר, כריות האצבעות לא פגעו בדיוק. לא כאב חד, כמו פעם רק משהו קהה.
זה בסדר, אמר בעלה פתאום. אי אפשר מיד.
הנהנה, אף שלא ידעה אם הוא מתכוון אליה, אליו או לכלי.
למחרת הלכה לסדנה ליד הרכבת, מרפאת כלי נגינה עם דלת זכוכית, גיטרות וכינורות תלויים, ריח לק ואבק. המתקן בחור צעיר עם עגיל לקח את הכינור ביד בטוחה כאילו זה מברג, לא עץ.
מיתרים צריך להחליף, קבע. לשמן את הפינים, לכוון את הגשר. הקשת? אפשר להחליף שיער, אבל זה יקר.
היא שמעה “יקר” ומיד התכווצה, בראש חשבונות חשמל, תרופות, מתנה ליום ההולדת של הנכדה. כמעט אמרה: “לא חשוב, תעזוב”. אבל במקום זה שאלה:
ואם רק מיתרים וגשר?
אפשר. ינגן.
השאירה את הכינור, קיבלה קבלה, שמה בארנק. יצאה לרחוב, הרגישה כאילו מסרה לתיקון חלק מעצמה, וכל מה שהיא רוצה זה שיחזור לתפקד.
בבית פתחה את הלפטופ וחיפשה “שיעורי כינור למבוגרים”. דווקא הצחיקה אותה ההגדרה. כאילו יש סוג אחר של אנשים, שצריך ללמד אותם לאט. פרסומות הבטיחו “תוצאות בחודש”, אחרים “גישה אישית”. סגרה, פחדה מהבטחות. אחרי רגע פתחה שוב, כתבה הודעה קצרה למורה מהשכונה: “שלום, בת 52, רוצה לחדש נגינה. אפשרי?”
מיד חששה, רצתה למחוק, להגיד שזה חולשה. אבל כבר נשלח.
בערב, בנה בא לבקר. נכנס למטבח, נישק בלחי, שאל בעבודה. הוציאה עוגיות, שמה מים. הוא ראה את הנרתיק בפינת החדר.
זה כינור? שאל, ובקולו הפתעה אמיתית.
כן. מצאתי. חושבת לנסות שוב.
את רצינית? חייך, לא בצחוק אלא בתהייה. עברו כל כך הרבה שנים…
נכון, הסכימה. אולי דווקא בגלל זה.
התיישב, שיחק בעוגיה ביד.
בשביל מה זה לך? שאל. גם ככה את עייפה.
הרגישה איך עולה בה הצורך להסביר, להצטדק, להוכיח שמגיע לה. אבל ההסברים תמיד יצאו עלובים.
לא יודעת, אמרה בכנות. פשוט רוצה.
הביט בה בעיון, כאילו לראשונה רואה לא רק את אמא שמחזיקה הכל, אלא אישה שרוצה משהו לעצמה.
טוב, חייך. רק תזהרי עם השכנים.
צחקה.
הם יחזיקו מעמד. אני אנגן רק ביום.
אחרי שהלך, הרגישה הקלה. לא כי איפשר אלא כי לא היה צריך להביא תירוצים.
יומיים אחרי, אספה את הכינור מהסדנה. המיתרים ברקו, הגשר היה יציב. המתקן הראה איך למתוח, לשמור.
לא ליד רדיאטור, אמר. ובתוך הנרתיק תמיד.
הנהנה, כמו תלמידה. בבית, הניחה את הנרתיק על הכיסא, פתחה והביטה בכינור, כאילו חוששת לשבור שוב.
התרגול הראשון היה הפשוט ביותר: קשתות ארוכות על מיתרים פתוחים. בעבר זה היה עונש. עכשיו ריפוי. בלי מנגינה, בלי ציון. רק צליל וניסיון להשיב אותו.
אחרי עשר דקות, הכתף כאבה. אחרי רבע שעה הצוואר. עצרה, החזירה לכינור, סגרה רוכסן. בפנים, כעס: על הגוף, על הגיל, על כל מאבק קטן.
במטבח, מילאה מים, ישבה ובהתה החוצה. על המגרש ילדים התגלגלו על קורקינטים, צחקו בקול. קנאה, לא בגיל אלא בחוצפה שלהם. הם נפלו, קמו, נסעו שוב; אף אחד לא חשב שמאוחר מדי ללמוד שיווי משקל.
חזרה לחדר, פתחה שוב את הנרתיק. לא כי חייבים כי לא רצתה לסיים בכעס.
בערב המורה כתבה: “ברור שאפשר. בואי, נתחיל מהחזקה ותרגילים פשוטים. הגיל לא מכשול, צריך סבלנות”. קראה פעמיים. “סבלנות” הייתה מילה כנה, וזה הרגיע אותה.
לשיעור הראשון נסעה באוטובוס, עם הנרתיק ביד כאילו הוא משהו שביר. אנשים הביטו, חלקם חייכו. קלטה את המבט וחייכה: שיראו לא אכפת.
המורה הייתה אישה נמוכה, שיער קצר, עיניים חכמות. פינת חדר פסנתר, תווים, כינור קטן על כיסא.
תראי, הזמינה. תחזיקי.
החזיקה, מיד הרגישה לא נכון; כתף נוקשה, לסת עוצרת, יד שמאל עגומה.
זה בסדר, אמרה המורה. לא ניגנת שנים. קודם רק נעצור, נרגיש הכינור הוא לא אויב.
צחקה, התביישה: בגיל חמישים ושתיים ללמוד להחזיק כינור. אבל בזה היה משהו משחרר. אף אחד לא דורש שתהיי טובה. רק להיות כאן.
אחרי השיעור רעדו הידיים, כמו אחרי פעילות גופנית. המורה רשמה לה תרגול: כל יום עשר דקות מיתרים פתוחים, אחר כך סולם, לא יותר. “עדיף קצת, אבל תמיד,” אמרה.
בבית, בעלה שאל:
איך היה?
קשה, ענתה. אבל טוב.
את מרוצה?
הרהרה. “מרוצה” זה לא המילה. הייתה בה דאגה, הצטיינות, בושה וגם אור.
כן, אמרה. כאילו אני עושה שוב משהו בידיים, לא רק עובדת ומבשלת.
אחרי שבוע העזה לנגן שורה קטנה ממנגינה מילדות. מצאה תווים ברשת, הדפיסה בעבודה, הסתרה בתיק מסמכים, שלא ישאלו. בבית, שמה את הדפים על פודיום מאולתר ספר ישן וקופסת נעליים.
הצליל יצא רצוץ, הקשת נגעה לפעמים במיתר אחר, האצבעות טעו. עצרה, התחילה מחדש. פתאום בעלה הציץ.
זה יפה, אמר בזהירות, כאילו לא רצה להפריע.
די, צחקה.
באמת. כאילו זה מוכר.
חייכה. “מוכר” כמעט מחמאה.
בסוף השבוע, הנכדה באה. בת שש, ישר זיהתה את הנרתיק.
סבתא, מה זה?
כינור.
את יודעת?
חשבה להגיד פעם. אבל עבורה יש רק עכשיו.
אני לומדת, אמרה.
הנכדה ישבה בספה, ידיים חבוקות כמו במסיבת חגים.
תנגני.
הרגישה שהלב מתכווץ. לנגן בפני ילד הכי מאיים. הילד מקשיב באמת.
בסדר, אמרה, לקחה כינור.
ניגנה את השיר שלימדה כל השבוע. בשלישית הקשת ברחה, הצליל חרק. הנכדה לא התאכזבה. הטתה ראש.
למה זה שורק?
כי סבתא לא מושכת ישר, אמרה, וצחקה.
הנכדה צחקה גם.
שוב!
ניגנה עוד פעם. לא יצא טוב יותר, אבל לא נעלבה. פשוט המשיכה עד הסוף.
בערב, כשכולם בשלהם, נשארה לבד בחדר. התווים מונחים, לידם עיפרון, עם סימון במקומות שקשה. הכינור בנרתיק, סגור, אבל לא מוסתר במחסן. עומד לצד הקיר תזכורת שזו חלק מהיומיום שלה.
הגדירה טיימר לעשר דקות בטלפון. לא כדי להכריח, אלא שלא תעייף עצמה. פתחה נרתיק, בדקה קשת וקניף. הרימה כינור, נשמה.
הצליל היה רך יותר מהבוקר. אחר כך שוב חורק. לא כעסה, סידרה יד והמשיכה, מקשיבה איך הכול מתארך.
כשטיימר צלצל, לא הפסיקה מיד. סיימה קשת, הניחה בעדינות, סגרה רוכסן. השיבה לנרתיק מקום ליד הקיר, לא למחסן.
ידעה שמחר שוב: קצת בושה, קצת עייפות, כמה שניות נקיות, שלמענן שווה לפתוח את הנרתיק. וזה הספיק לה, כדי להמשיך.
החיים מלמדים: לא מאוחר ללמוד משהו חדש. העיקר להעז, גם אם כשאתה מתחיל אתה מרגיש זר. כל עוד ממשיכים, גם לאט זה שלך.
