אהבה עם מרירות הלענה

אהבה עם מרירות לענה
אהבתם לא הריחה ורדים ודבש, אלא אבק דרכים יבש וקנה לענה מעוך. בכפר אמרו: אם יתאחדו העולם יחרב, אם ייפרדו היער יישרף.
שורשית הייתה רופאת צמחים בדור השלישי. היא ידעה להקשיב ללחש עלי העשב ולרפא פצעים שאיש אחר לא הצליח. ידיה היו חמות וריחן תמיד היה טימין.
נדב היה זר. קוסם, שכוחו לא נבע מלחש האדמה, אלא מציווי חד לאיתני הטבע. קסמיו היו חדים כמו להב, קרים כמו מי ירדן בראשית החורף.
פגשו זה את זו בערב ערפילי, כששניהם חיפשו את אותו דבר: שורש המכשפה, הפורח אחת לעשור.
“אל תיגע,” קולה של שורשית חצה את השקט. “הוא לא לידיים שלך, קוסם שחור. האדמה נתנה אותו לרפא, לא לסבל.”
“הריפוי הוא רק דחייה, רופאת עשבים,” חייך נדב בלי להסתובב. “אני רוצה לראות את ליבת הדברים.”
הם לא הפכו אויבים, אך גם לא יכלו להיות חברים. משהו משך אותם זה אל זו, בניגוד להיגיון ולשיקול הדעת. זאת הייתה אהבה־התנגשות, עימות מתמשך בין “לבנות” ל”לשלוט”.
שורשית הביאה לו דבש בר ותרופות נגד נדודי שינה, כשהקסם שלו החל לכלות אותו מבפנים.
הוא הניח על סף ביתה אבני חן נדירות, שבליבן זהרה לכודה, כדי שלא יהיה לה חשוך בלילות החורף הארוכים.
אך תמיד הייתה סביבם מרירות הלענה. שורשית ראתה איך נדב שואב כוח מהחוסר, וזה הפחיד אותה. נדב כעס על טוב ליבה, וחשב שהיא מבזבזת את מתנתה על בני אדם כפויי טובה.
כשהגיעו מחלה לכפר, היא לא עשתה הבחנה בין טובים לרעים.
שורשית נתנה את כוחותיה האחרונים, וספגה את הקדחת בעצמה, ונדב לראשונה פחד באמת, אך הפעם לא על העולם, אלא עליה.
כדי להציל אותה, עשה משהו שאת קסמו בז לכל חייו מסר את כוחו לאדמה, שאפשרה לשורשית להתאושש.
כשהתעוררה שורשית, נדב עמד ליד החלון. לראשונה הופיעה כספית בשיערו, ובידיו לא ניצת עוד אור.
“למה?” לחשה.
“לענה מרה, שורשית,” ענה ולא הסתובב. “אך בלעדיה, כל מתיקות היא רק אבק. בחרתי בך, לא בנצח.”
הם נשארים יחד בקצה היער. היא ממשיכה לרפא, והוא לומד להקשיב ללחש צמחים שפעם השתק בקולו. אהבתם נותרה קשה, קשוחה ומחוספסת כמו ריח לענה לעת ערב. אך אין אחד מהם שהיה מחליף את המרירות הזאת בדבש של כל העולם.
הם מתגוררים בבית עתיק בסוף “פינת גדר המולדת” מקום שאין נכנסים אליו לא חוטבי עצים ולא רכלניות הכפר.
נדב, שלא יכול עוד לזמן ברק, גילה שיש לו יכולת “להרגיש את המתכת”. הפך להיות נפח אך לא רגיל יצר סכינים שאינם קהים ואיזונים שמביאים מזל. בכל חבטת פטיש שמע הדהוד כעסו שהשתנה ליצירה. זה הפך להיות גורלו.
שורשית שתלה גינה קטנה, בה גדלו זה לצד זה אכונית רעילה ומרווה מרפאה. לא פחדה יותר מהחשך שבנדב, הרי ידעה הקרקע הפורה ביותר שחורה.
אהבתם לא הייתה “מתוקה”. זו הייתה חיי שני חזקים, שנשחקו זה לזה, כמו שני אבן ריחיים מגורעים.
לפעמים נדב ניסה “לכופף” מציאות בכוחו. כשבצורת איימה להרוס את הגינה, היה יושב על הפתח שעות, אגרופו קופצים עד שהלבין, מנסה להוציא טיפת גשם מן הריק.
“תפסיק,” אמרה שורשית בשקט, ידה על כתפו. “האדמה אינה שפחה. תבקש ממנה, לא תצווה.”
“אני לא יודע לבקש,” נהם.
אבל בערב נשאו יחד מים מהמעיין הרחוק, ובזה היה יותר קסם מכל לחש.
לביתם הגיעו פעמים רבות “צללים”. לפעמים מתלמידיו לשעבר של נדב, שביקשו להחזירו למעגל הקוסמות, לפעמים חולים ששורשית לא יכלה לרפא לבד.
יום אחד הופיע אויבו הוותיק של נדב קוסם עטוף שחורים.
המבקר לא בא להילחם, אלא לגבות את מה ש”נשאר חייב” לקסם. דרש את קולה של שורשית בתמורה להשבת כוחו של נדב.
נדב הסתכל על ידיו המחוספסות, ואז על שורשית שבישלה מרק לענה. היא לא ביקשה הגנה רק הביטה בו באמון שאין לו קצה.
“כוח שנקנה בשקט של אהובה אינו כוח אלא עבדות,” אמר.
הוא לא הפעיל קסם. רק לקח את פטישו הכבד ויצא מבעד לדלת. אומרים, באותה לילה רעד היער לא מלחשים, אלא מזעם אנושי של גבר המגן על ביתו. הצל נעלם.
הם הזדקנו ביפה. שיער שורשית הלבין כמו פרחי שקד, זקנו של נדב האפיר כשלג אחרון.
כשבא זמנם, לא מתו בנפרד. פשוט הלכו יחד לתוך היער בזמן פריחת הלענה. היום יש שם שני עצים: אלון אדיר, שורשיו חודרים לעומק העורקים, וערבה גמישה שמלפפת את גזעו.
ואם עובר-אורח יקטוף עלה מהערבה הזאת, ירגיש על שפתיו את אותה מרירות מרירות של אהבת אמת, חזקה מכל קסם בעולם.