פעם בחודש
נינה שרון חיבקה אל ליבה שקית זבל ועצרה ליד לוח ההודעות שבכניסה לבניין, ליד המעלית. היה שם דף משבצות, מוצמד בכפתורים צבעוניים, ובאותיות גדולות נכתב: פעם בחודש שכן אחד. מתחת, תאריכים ושמות משפחה, ובפינה חתימה קטנה: שרון, דירה 34. ליד כבר הוסיפו בטוש: צריך 2 אנשים לשבת, לעזור בארגזים. נינה שרון קראה את זה אוטומטית פעמיים והרגישה איך עולה בה מוזרות, כמו קול זר במסדרון.
היא גרה בבניין הזה עשר שנים, וידעה את הכללים: אומרים שלום אם נפגשים בדלת, וממשיכים הלאה. לפעמים יודעים איפה חשמלאי?, לפעמים תעבירי את החשבון לדירה ההיא. אבל לוח תורנויות, שמות, כפתורים זה הזכיר לה אסיפות מהעבודה הישנה, שכולם עושים פוזות של אנחנו קבוצה, אבל בסוף כל אחד מציל את עצמו.
ליד פח הזבל פגשה את מרים מהקומה החמישית, שתמיד מסתובבת עם שתי שקיות, כאילו חוששת שאחת תקרע.
ראית? הנהנה מרים ללוח. זה שרון חשב על זה. אומר שככה יותר קל. לא לבד לרוץ, ביחד.
ביחד, חזרה נינה, מנסה להישמע עניינית. ומה אם לא רוצים ביחד?
מרים משכה כתפיים, מה… אף אחד לא מכריח. רק כשצריך, שיהיה מי שיעזור.
נינה יצאה לחצר ופתאום תפסה את עצמה מתווכחת בראש עם אותו שרון מדירה 34. כשצריך מה זה אומר בכלל? מי מחליט שצריך, ולמה זה עניין של כולם?
בשבת בבוקר שמעה בבניין מכות וקריאות, זהירות, הפינה! ו-תשאיר את הדלת פתוחה! נינה עמדה במטבח, עם סמרטוט רטוב ביד, ולא הצליחה לא להקשיב. דמיינה את כל הפרצופים שהיא מכירה רק מהמסדרון, סוחבים ארגזים ומיטה, מישהו נותן הוראות, מישהו מתלונן. זה עשה לה לא נעים שכולם מציצים לחיים של מישהי אחרת בארגזים וגם קצת קינאה: אותם קראו.
אחרי שעה נרגע הכול. בערב, בדרך מהסופר, ראתה בכניסה ערימת קרטונים ריקים, וסרט דבק על הספסל. שרון, גבוה, פנים עייפות, סידר שקיות זבל.
ערב טוב, אמר כאילו הם כבר חברים ותיקים, לא מפריע לכם?
לא, ענתה נינה, רק היה קצת רועש.
מבין אותך. ניסינו לסיים עד הצהריים. לטניה מהקומה השנייה יש מעבר דירה, והיא עם ילד נו, לא ממש לבד… טוב. אם משהו תרשמי בלוח. לא חייבים שזה יהיה מעבר, כל שטות.
המילה שטות נאמרה כל־כך טבעי, שנינה לא מצאה איך להתווכח. הוא לא לחץ, לא נדנד, סתם הציע והמשיך לקשור את השקית.
בשבועות שאחר כך הלוח התחיל לחיות משלו. נינה חלפה לידו וכל פעם ראתה עלים חדשים: לפטרוביץ’ מכיתה 19 צריך לקנות תרופה, אחרי ניתוח, מי יכול להביא מהבית מרקחת? צריך להבריג מדף בכיתה 27, יש לי מקדחה. אוספים 200 ש״ח לאינטרקום, אם אין עודף תביאו מחר. כתב יד שונה אחד מסודר, אחד לחוץ.
היא לא נרשמה. הרגישה שזה נכון, לא להתערב. אבל חיכתה בפינה.
יום אחד בערב, כשהלכה מהעבודה, ראתה ליד המעלית נערה בוכה, צמודה לשרוול. מרים עמדה איתה ודיברה ברוך, אל תבכי, נמצא. שרון אמר שיש לו בבית.
קרה משהו? שאלה נינה, למרות שיכלה לעבור.
מרים הסתכלה עליה כאילו כבר החליטה שנינה לא תצחק.
סבתא שלה לחץ דם. התרופות נגמרו, בית המרקחת סגור. שרון עכשיו יביא לה משלו, עד הבוקר.
נינה הנהנה, וכשהגיעה הביתה לקח לה זמן להוריד את המעיל. חשבה כמה קל מרים אמרה נמצא. לא שתזמין אמבולנס, לא לא קשור אלינו פשוט נמצא. ועוד: ששרון נותן את התרופה שלו בלי לשאול אם יחזירו.
כמה ימים אחר כך נהיה בלגן קטן בלובי. מישהו הוסיף להודעה על האינטרקום: שוב סוחטים כסף. מי שרוצה שישלם. היה חתום חפוז, בלי שם. שתי נשים התווכחו בלי בושה.
זו מהשלישי, אני מזהה את הכתב, ליחששה הראשונה.
מה את יודעת? ענתה השנייה, יש אנשים בפנסיה ואתם עם ה־200 שלכם.
נינה עברה, מרגישה בפנים את המוכר הנה, זה מתחיל. עכשיו יתחשבן מי משלם, מי לא, מי מנצל. רק רצתה שיחזור להיות לוח מודעות רגיל.
אבל בערב ראתה את שרון בלוח. הוא הסיר בשקט את הדף עם הביקורת, קיפל ושם בכיס, תלה חדש, ריק, וכתב: אינטרקום. מי שיכול משלם. מי שלא לא. העיקר שיעבוד. שרון. וזהו.
תפסה את עצמה מכבדת אותו על הוזהו. בלי נאום, בלי איומים, פשוט גבול.
החיים שלה התקשו, כמו דלת שלא שמו לה שמן. קודם שטות נזילה בצינור באמבטיה, שמה גיגית, סגרה פטיש, ניגבה ריצפה. אחר כך, הודיעו לה בעבודה שדוחים את הבונוס, והמנהלת לא הביטה לה בעיניים: בינתיים ככה. תחכי. נינה חיכתה. היא יודעת לחכות.
בתחילת החודש כואב לה הגב. לא אמבולנס, אבל בבוקר עמדה דקה ליד המיטה עד שכאב נרגע. קנתה משחה, חיממה עם צעיף, לא סיפרה לאף אחד. אצלה תלונה תמיד הופכת לשיחה, ושיחה לרחמים.
בערב חזרה מהסופר, שמעה רעש מוזר, כמו רשרוש זה היה בדלת. המנעול נתקע, המפתח לא הסתובב. לחצה חזק, המפתח הבריק, אבל עם חריקה. הלב התכווץ.
הורידה נעליים, שמה את השקית על שרפרף, הוציאה מברג לנסות לפתוח את המנעול. הידיים רעדו מעייפות, הגב כאב. בדירה היה שקט, והשקט נעשה כבד.
מחר המנעול נתקע סופית. חזרה מאוחר, עם תיק ועבודה לא הצליחה לפתוח דלת. עמדה במסדרון, מצמידה מצח למתכת, משתדלת לא להילחץ. חשבה: מנעולן. מפתחות. כסף. לילה. התקשרה למוקד חירום, אמרו שיחכו שעתיים.
שעתיים על מדרגות זה היה מביך לא בגלל השכנים, אלא מאוזלת היד. ישבה על מדרגה, תיק לידה, מסתכלת על ידיים. יבשות, עם סדקים מהניקיונות. ידיים שתמיד מסתדרות.
המעלית נפתחה, יצא שרון. הבחין בה מיד.
נינה שרון? שאל, כאילו בודק שלא התבלבל.
היא הרימה ראש והרגישה איך הפנים בוערות.
המנעול, אמרה תאום. מחכה למנעולן.
מתי מגיע?
אמרו שעתיים.
שרון הסתכל בדלת, בתיק, בחן אותה.
יש לי סט כלים לבדוק. אפשר לנסות עד שיגיעו. אם לא ילך לפחות נראה מה קרה. בסדר?
המילים בסדר היו חשובות. לא אמר אני יעשה, לא למה את מחכה, פשוט שאל.
רצתה להגיד לא, תודה. רגיל ובטוח. אבל הגב כאב, הטלפון התרוקן, והמחשבה על שעתיים בחוץ נהייתה בלתי נסבלת.
נסה, אמרה לעצמה מופתעת מהביטחון.
שרון ירד לביתו, חזר עם ארגז קטן. סידר כלים על עיתון שהביא יחד. נינה שמה לב לא ללכלך את הרצפה. סדר, כבוד.
אני לא מנעולן, הזהיר, אבל מבין במנעולים.
הסיר את המכסה, סידר את הברגים בקופסה שלא יאבדו. נינה ישבה ליד, מרגישה משונה החיים שלה נהיו במדרגות המשותפות, וזה לא רע בכלל.
החלק נשחק כנראה, אמר. אפשר לשמן זמנית, אבל עדיף להחליף. יש עוד מפתח?
לא, ענתה, לא חשבתי על זה.
שרון הנהן, לא העיר.
בעשר דקות הדלת נפתחה. לא מיד, אבל בסוף נפתחה. נינה נכנסה, הדליקה אור, והרגישה איך המתח משתחרר. הסתובבה.
תודה, אמרה. הוסיפה שלא יישמע כמו סוף שיחה: רק… לא רוצה שהבניין ידע.
שרון הסתכל לה בעיניים.
מבין. לא אספר. אבל צריך להחליף מנעול. רוצה שאני אביא מחר מספר של מנעולן טוב? בלי דיבורים מיותרים.
נינה הנהנה. זה היה לה חשוב ההצעה הייתה שקטה, לא של נעשה מבצע עם כולם. פשוט ועובד.
כשיצא, סגרה את הדלת על הבריח ועמדה במסדרון, מקשיבה למקרר. רצתה לבכות ולצחוק בו זמנית, כי העזרה לא נראתה רחמים היא הרגישה כלי שמגישים כשידייך תפוסות.
למחרת התקשרה למנעולן ששרון המליץ. הוא בא בערב, הוריד את המנעול, הראה לה את החלק השבור, שם חדש. נינה שילמה, קיבלה שני מפתחות, שמרה אחד בקופסה על המדף, כתבה בטוש מפתח נוסף. זה היה הודאה קטנה לפעמים לא מסתדרים לבד.
שבוע אחרי הופיע בלוח: בשבת לעזור לפטרוביץ’ מדירה 19 עם קניות ותרופות, אחרי אשפוז קשה לו. צריכים 2, בין 11 ל-12. נינה קראה וחשבה היא יכולה.
יצאה בשבת מראש. בתיק שלה שתי חבילות עוגיות, שקית תה. לא נדבה, אלא הזדמנות להיכנס לא בידיים ריקות. בכניסה כבר חיכה לה שרון.
גם את? שאל, בלי הפתעה, רק אישור.
כן, ענתה נינה. רק בוא נסכם אני סוחבת דברים קלים, ובלי דיבורים על הבריאות, בסדר?
היא שמעה את זה ברור לא התנצלות, לא בקשה, אלא תנאי.
סגור, אמר שרון.
עלו יחד, פתח את הדלת פטרוביץ, מבוגר, רבי בבית, פנים חיוורות. ניסה לחייך.
אה, ועדה… מלמל.
לא ועדה, תיקנה נינה והגישה את השקית, הבאנו קניות. פה תה ועוגיות, אם תרצה.
פטרוביץ לקח את השקית בשתי ידיים, כאילו מחשש שתיפול.
תודה. הייתי עושה לבד… הרגליים…
די עם ההייתי, אמר שרון ברוך, תגיד איפה לשים.
נכנסו למטבח. נינה שמה את השקיות על השולחן, ראתה דף עם רשימת תרופות וקופסת כדורים ריקה. היא לא שאלה שאלות, רק אמרה,
להוציא את הזבל?
אם אפשר, השיב פטרוביץ והסמיק.
היא לקחה את השקית הקטנה, קשרה והורידה למסדרון. בדרך חזרה קלטה הגב כמעט לא כואב. לא כי עבר, אלא כי בפנים נהיה שקט יותר.
ביציאה פטרוביץ ניסה להושיט לשרון כסף.
לא צריך, אמר שרון.
אז לפחות… פטרוביץ הביט בנינה, תבואי אם צריך. אני לא נושך.
נינה הנהנה.
אם צריך, נבוא. אבל אל תנסה להיות גיבור. תכתוב בלוח מה צריך.
אמרה זאת והרגישה שממהר לה ביטחון: יש לה זכות לדבר, כמו שרון. לא מלמעלה ולא מלמטה מצד.
בערב עצרה ליד הלוח. מישהו השאיר קופסת כפתורים ובלוק קטן. נינה הוציאה עט וכתבה בשקט, בלי קשקושים: דירה 46. נינה שרון. למי שצריך: יכולה בימי חול אחרי 19 ללכת לבית מרקחת או לקחת חבילה. כבדים לא סוחבת. הצמידה את הדף, בדקה שהוא חזק, והחזירה את העט לתיק.
בבית הרתיחה מים, הוציאה את המפתח הנוסף והעבירה אותו למעטפה קטנה. על המעטפה כתבה את מספרו של שרון ושמה במגירה בכניסה. לא כסימן תלות, אלא ביטחון עצמי.
כשדלת מישהו בבניין נטרקה ונשמעו צעדים, נינה לא קפצה. כיבתה את הגז, מזגה תה וחשבה לעצמה, שפעם בחודש זה לא על קבוצה. זה על לדעת שלא חייבים להחזיק הכל לבד, אם יש מי לידי.
