הספסל הריק
הבוקר התחלתי כמו תמיד. הנחתי את התרמוס על הברכיים, מוודא שהמכסה סגור היטב גם אם אני יודע שזה לא דולף, ההרגל חזק מהאמון בפלסטיק. ישבתי בקצה הרחוק של הספסל מול הכניסה לבית הספר, איפה שההורים לא נדחקים או נתקעים עם התיקים. בכיס המעיל היה לי שקית קטנה עם פירורים ליונים, ובכיס השני דף מקופל עם מערכת השעות של נכדתי תמר: מתי יש לה יום ארוך, מתי חוג אומנויות. הכל כבר בעל-פה, אבל הדף מרגיע.
כמדי יום, יצחק בן-חיים כבר ישב שם. בידיים הוא החזיק שקית זרעונים קטנה והעביר ממנה אחד אחד, לא אוכל באמת, רק סופר לעצמו. כשניגשתי, יצחק הרים עיניים, הזיז עצמו טיפה לפנות מקום. אין אצלנו ברכות רמות כאילו לא להפר את ההסדר של הבוקר.
“היום יש להם מבחן בחשבון,” אמר יצחק, נעץ מבט בחלונות הקומה השנייה.
“שלנו במקרא,” עניתי מבלי משים. הופתעתי בעצמי איך אמרתי “שלנו”.
אהבתי שהוא לא צוחק על זה.
ההיכרות שלנו התחילה בלי טקסים. בהתחלה סתם הגענו באותן שעות, פרטנו זה את זה לפי המעילים, לפי ההליכה, לפי איך מחזיקים את הידיים. יצחק תמיד הגיע עשר דקות לפני הצלצול, מתייצב על אותו ספסל, קודם כל סוקר את השערים, ווידא סגור. אני בהתחלה עמדתי מהצד, עד שהתעייפתי והתיישבתי. מאז זה הפך למקום שלנו.
בית הספר כל יום אותם פרטים, וזה יוצר תחושת ביטחון. השומר בקצה שמדי פעם יוצא לעשן ואז חוזר מבלי להביט. המורה שממהרת עם קלסר ביד ומדברת בטלפון, “כן, אחרי השיעור”. ההורים מתווכחים לגבי חוגים ושיעורי בית. הילדים צצים בהפסקה ומנופפים למישהו ברחוב. בפנים הרגשתי שאני לא רק מחכה לתמר כבר מחכה גם לרוטינה.
פעם, יצחק הביא כוס שנייה והניח לידי.
“אני לא שותה,” התגונן, “הדוקטור לגבי הלחץ דם”.
“אני עוד יכול,” עניתי, מזגתי קצת. “לפחות תריח?”
יצחק חייך בזווית פה.
“להריח זה בסדר.”
זה הפך להרגל: אני מוזג תה, הוא מחזיק כוס שלא תדלוף, מחזיר ריקה. לפעמים חולקים עוגייה, לפעמים שותקים. שמתי לב שהשתיקה איתו לא מכבידה. השתיקה היא עצירה בשיחה, לא סוף שלה.
על הנכדים דיברנו בעדינות, כמו מדברים על מזג האוויר. יצחק סיפר שהנכד שלו, איתמר, לא אוהב ספורט ומחפש תירוץ להישאר בכיתה. אני תמיד צחקתי ושהנכדה שלי רצה כל כך עד שהמורה מבקשת “תרגעי”. עם הזמן השיחות הלכו מעבר יצחק גילה שאחרי שנפטרה אשתו, לקח לו חודשים עד שחזר להוציא את עצמו מהבית, והלילות הכי קשים רק בגלל בית הספר “חייבים”. אני לא סיפרתי בתגובה, אבל בערב תוך כדי שטיפת הכלים, עלה בי הרצון לשתף גם.
אני גר עם בתי ונכדתי בדירה קטנה בפרברי ירושלים. בתי עובדת בספרנות, חוזרת עייפה, מדברת קצרות. תמר שובבה ורועשת, אבל רועש של ילדים זה לא מעליב. אני מנסה להיות לעזר ולא להפריע. לפעמים נדמה לי שאני כמו כיסא מיותר במטבח אמנם לא מפריע, בכל זאת זוכר שאני תוספת.
בספסל, לראשונה הרגשתי שמחכים לי לא כאביזר. יצחק שואל “הכל בסדר עם הלחץ דם?” או “ביקרת אצל הרופא?” וזה לא מנימוס. אני עונה בכנות, בלי להסתיר.
פעם יצחק הגיע עם שקית מזון ליונים.
“היונים מזהות אותנו כבר,” אמר, “תסתכל איך הן באות.”
לקחתי והפזרתי על המדרכה היונים חיכו בסבלנות, מיד עטו על הפירורים. הקולות הקטנים והאדוות ברקע הרגיעו אותי פעולה קטנה, עושה טוב.
הפגישות האלה הפכו להיות שלי באמת. לא “עד שתמר חוזרת”, לא “עד שיהיה לי זמן” אלא משהו שאי אפשר לבטל. שמתי לב שאני כבר יוצא מהבית מוקדם יותר, בשביל לשבת ולהספיק לראות את יצחק מתקרב, מסיר כפפותיו, סוקר את החלונות.
באותו יום שני, הגעתי כרגיל, והספסל היה ריק. עמדתי נעול, כאילו טעיתי במגרש. הספסל היה לח מהגשם בלילה, עליו עלה צהוב דבוק לעץ. שלפתי מטפחת, ניגבתי את הקצה וישבתי. התרמוס לידי, הפירורים אותם בכיס, הביטתי בשומר, שקוע בטלפון.
“בטח יצחק איחר,” חשבתי. לפעמים מתעכב בבית המרקחת. מזגתי תה, שתיתי וחיכיתי. הצלצול נשמע, ויצחק לא הופיע.
למחרת שוב ספסל ריק. הפעם התיישבתי על עיתון יבש, סוקר כל דמות זקנה עם מעיל כהה. אף אחד לא ניגש.
בפעם השלישית, הרגשתי כעס. לא על יצחק אלא על ההיעלמות הלא מוסברת. אפילו חשבתי: “אז כנראה מיותר כל זה”. מיד התביישתי. אין לי זכות לדרוש, ובכל זאת מבפנים דרשתי.
יצחק משתמש בפלאפון פשוט עם כפתורים. ראיתי איך הוא שולף לפעמים, מחפש מספר ומתאמץ לקרוא. את המספר שלו רשמתי במחברת, כשהוא עזר לי להזמין מונית לאיתמר לתחרות. בבית שלפתי את המחברת והתקשרתי צלצולים, ואז שקט. שוב התקשרתי אותו דבר.
ביום הרביעי ניגשתי לשומר.
“תגיד, יצחק בן-חיים… סבא של איתמר, תמיד יושב פה. ראית אותו?”
השומר הרים עיניים, חיפש בי תשובה משונה.
“יש הרבה סבים,” אמר, “אני לא זוכר.”
“הוא גבוה, עם שפם,” אפילו אני הבנתי כמה זה נשמע מסכן.
“לא זוכר,” המשיך אל הפלאפון.
ניסיתי אצל אחת האמהות שמחכה תמיד ונוזפת במורים.
“יש לך מושג על יצחק, בן-חיים?”
“אין לי זמן לאנשים,” קטעה, “רק את שלי לקחת.”
פניתי לאמא הצעירה עם העגלה, שמדי פעם מחייכת אלי.
“סליחה, את מכירה את איתמר? ילד מהשלישי ב.”
“איתמר? נדמה לי. שקט כזה. למה?”
“סבא שלו הפסיק להופיע.”
הרימה כתפיים.
“אולי לא מרגיש טוב. עכשיו כולם חולים.”
חזרתי לספסל, מרגיש שהדאגה כבר הופכת לחץ בגרון. ניסיתי להרגיע את עצמי שזה לא ענייני. אבל הבטתי שוב ושוב במקום הריק שמציין בגידה כאילו אני עושה עצמי כאילו לא קרה כלום.
בבית סיפרתי לבתי, תוך כדי שהקציצה סלט.
“אבא, אז מה? אולי נסע למשפחה.”
“הוא היה אומר,” התעקשתי.
“אתה לא יודע,” היא נאנחה, “אל תדאג. יש לך מספיק לחץ דם.”
תמר הקשיבה ליד השולחן.
“סבא יצחק? הוא מצחיק. אמר פעם שאני קוראת יותר מהר ממה שהוא חושב.”
חייכתי, אבל החיוך כאב הפעם.
“תראה,” אמרה תמר, “אולי פשוט עסוק.”
הנהנתי, אבל באותו לילה התעוררתי שוב, מקשיב לבת מדברת חרישית בטלפון. התחשק לי לקום ולחייג שוב ליצחק פחדתי משיחות זרות או מהשקט המוחלט.
למחרת, בזמן שחיכיתי לתמר, הבחנתי באיתמר. יצא אחרון מבית הספר, תיק ענק על גבו. לידו הלכה אישה בסביבות גיל ארבעים, שיער קצר וקשוח. ידעתי שזו אמא שלו.
לא ניגשתי מיד. נתתי להם להתרחק, ואז פניתי.
“סליחה, את אמא של איתמר?”
היא התכנסה.
“כן. מי אתה?”
“אני … עם יצחק בן-חיים … היינו מחכים יחד. אני דוד לוי. הפסיק לבוא, אני דואג.”
הביטה בי, בוחנת אם אפשר לסמוך.
“הוא מאושפז,” אמרה. “שבץ. לא נורא, תלוי איך מסתכלים עכשיו בטיפול. לקחו לו את הטלפון שלא יאבד.”
הרגשתי שהרגליים רפות. נאחזתי ברצועת התיק.
“איפה?”
“המרכז הרפואי בעיר, ברחוב הארזים,” השיבה. “לא נותנים להיכנס סתם. מבין?”
“כן,” אמרתי, אבל לא הבנתי איך אפשר להשאיר בן אדם לבד.
“תודה ששאלת,” הוסיפה ברוך. “ישמח לדעת שמישהו זוכר.”
לקחה את איתמר ויצאו לתחנה. נותרתי ליד השער. בפנים הקלה כי לפחות יש תשובה, אבל גם דאגה חדשה כי התשובה קשה.
שוב סיפרתי לבת. היא הזעיפה פנים.
“אבא, אתה לא הולך לשם,” פסקה. “עוד יהפכו אותך לשומר. מי הוא בשבילך בכלל?”
שמעתי פחד בדבריה מפחד שאמצא לעצמי עוד טרחה ואאבד שקט.
“כלום,” אמרתי. “ובכל זאת.”
למחרת הלכתי למרפאה, איפה שאני נבדק לפעמים. ידעתי שיש עובדת סוציאלית כי ראיתי את שמותיה על לוחות. במסדרון ריח חריף של חומר חיטוי, אנשים בכל מקום, חלק כועסים, מחכים. לקחתי קבלה, המתנתי, כשקראו לי.
הקשיבו לי שם בלי להפריע, אבל הפנים עייפות.
“אתה קרוב משפחה?” שאלה.
“לא,” הודיתי.
“אני לא יכולה לתת פרטים,” אמרה בשקט. “זה חוק פרטיות.”
“לא מבקש דיאגנוזה,” שמתי לב שהקול שלי עולה. “רק רוצה להעביר … פתק. הוא לבד. מבינה? היינו כל יום ”
“מבינה,” היא התרככה. “אפשר דרך המשפחה. או דרך המחלקה, אם תורשו. בלי הסכמת המשפחה אי אפשר.”
יצאתי למסדרון, התיישבתי על הספסל. התביישתי, כאילו מתחנן לאיזה נדבה. חשבתי לעצמי: “זהו. זקן מגוחך שדוחף את עצמו”. בא לי להסתובב הביתה, להיסגר בחדר, לא ללכת יותר לבית הספר.
אבל נזכרתי איך יצחק מחזיק את הכוס כשמזגתי תה. איך תמיד דחף לי פירורי יונים אם שכחתי. פעולות קטנות, שמקלות על היום. הבנתי שעכשיו תורי לפעול.
התקשרתי לאמא של איתמר. לא ידעתי מספר, אז למחרת ביקשתי בבית הספר. סירבה, ראיתי את ההתעקשות שלי, נתנה בסוף.
“רק בלי שטויות יש שם חוקים.”
התקשרתי בערב.
“זה דוד לוי. רציתי להעביר ליצחק כמה מילים. אולי תוכלו?”
הייתה שתיקה.
“הוא מדבר בקושי,” אמרה. “אבל שומע. אני נוסעת מחר. מה להעביר?”
הבטתי על הבלוק, מראש כתבתי משפטים פתאום נראו זרים.
“תגידי לו שהספסל נשאר. שאני מחכה. שתה … אביא כשיהיה אפשר.”
“טוב,” השיבה. “אעביר.”
אחרי השיחה ישבתי במטבח. בתי שטפה כלים, לכאורה לא מאזינה. הניחה עולם יבש במדף, ואמרה:
“אבא, אם תרצה אסע איתך. כשייתנו.”
הנהנתי. לא הנסיעה חשובה אלא עצם זה שאמרה “איתך”, לא “למי זה טוב”.
כעבור שבוע, אמא של איתמר נגשה אלי בבית הספר.
“הוא חייך כשסיפרתי על הספסל,” אמרה. “הצביע עם היד … כמו קורא. הרופא אומר שהשיקום ארוך. כנראה ניקח אותו אלינו הביתה. להיות לבד אסור.”
הרגשתי התכווצות פנימית. הבנתי שעכשיו כנראה לא נחזור לשגרה ההיא. נהיה חסר, כמו מעיל לא תלוי.
“אפשר לכתוב לו מכתב?” שאלתי.
“כן. קצר. קשה לו לשמוע הרבה.”
בערב שלפתי דף חדש. כתבתי בגודל גדול: “יצחק בן-חיים, אני פה. תודה על התה והזרעים. אני מחכה ליום שתוכל לצאת. דוד לוי.” אחר כך הוספתי: “איתמר כל הכבוד.” קראתי, לא תיקנתי. הכנסתי למעטפה, רשמתי שם את השם הכרתי כי פעם הראה לי קבלה ושאג על המספרים.
למחרת, הבאתי את המעטפה לבית הספר ונתתי אותה לאמא של איתמר. המעטפה הייתה יבשה, נקייה, אחזתי בה כאילו היא שברירית.
כשצלצל הצלצול והילדים יצאו, קמתי כהרגלי. תמר רצה אלי, חיבקה אותי והתחילה לספר על השיעור. הקשבתי אבל הסתכלתי אל הספסל. היה ריק אבל הריק לא הכעיס. הריק הפך למקום של חשיבות, גם בלי נוכחות.
לפני שיצאנו, פיזרתי שוב פירורי יונים על המדרכה. הן הגיעו מהר, כאילו יודעות את לוח הזמנים לא פחות מהילדים. הבטתי בהן, והבנתי שאני יכול להמשיך להגיע לכאן לא רק לחכות, אלא כדי לא להיסגר.
“סבא, על מה אתה חושב?” שאלה תמר.
“כלום,” השבתי, תפסתי את ידה. “נבוא גם מחר.”
אמרתי זאת לא כהבטחה למישהו אחר אלא כבחירה לעצמי. ובזה, הצעדים שלי נעשו יציבים יותר.
המסקנה שלי: למדתי שהקשר הקטן והיומיומי הוא מה שמרפא את הלב, ושגם ברגעים של ריק, אפשר למצוא תקווה ואנושיות אם לא נבהלים, אם לא מתבודדים.
