בעלי ואני חיים יחד כבר עשר שנים. המשפחה שלנו ממש מוצלחת, יש כאלה שיגידו שאפשר לקנא. אבל לאחרונה התחילו חילוקי דעות, וכל זה התחיל כשנולדו הילדים החיים שלנו השתנו לגמרי, והיינו צריכים ללמוד מחדש איך שורדים.
יום אחד שמתי לב שהילדים חסרים צעצועים. לא סתם צעצועי פלסטיק, אלא כאלה יקרים שקיבלנו בחגי מתנה. חקרתי את הילדים, חיפשתי בכל הדירה מחדר המשחקים ועד מתחת למיטה אבל כלום, כאילו הצעצועים התאיידו, ממש חידת עין גדי. אפילו בעלי עזר לי לחפש והצעצועים נשארו חמקמקים.
חמותי מגיעה הרבה לבקר, היא ממש אוהבת לשחק עם הנכדים. בדר”כ אנחנו יושבות לקפה אני עם נס קפה וחמותי עם תה צמחים ואז היא נכנסת לחדר הילדים ומשחקת איתם. הפעם היא נכנסה לחדר הילדים רק לדקה ואז הלכה הביתה, ממש פלא.
כשהבחנתי שצעצוע נוסף נעלם, פניתי לכל דיירי הבית כולם נשבעים שהם שיחקו בדברים אחרים. ואז הבן שלי, איתמר, פתאום נזכר: “סבתא הייתה עם הצעצוע ביד, ואחרי זה דחפה אותו לתיק שלה כשהלכה.” בעלי יאיר החליט שזה הזמן לשיחה עם אמא שלו.
יומיים אחר כך היו לנו אורחים בבית, אז שכחנו מכל הסיפור… נזכרנו רק כשחמותי, רותי, יצאה מוקדם מהמפגש והצעצוע, משאית כתומה, פשוט מתנוסס מהתיק שלה.
דרשתי הסבר. “אני פשוט רוצה לכבס אותם,” היא טענה. ברור לי שזה תרוץ עלוב, כי למדתי להתגבר על תעלולים כאלה. בסוף הודתה שהיא לוקחת את הצעצועים לבן של גיסתה אין לה מספיק כסף לקנות מתנות בשקלים, אז ככה היא משמחת אותו.
דיברנו איתה, והיא הבטיחה שזה לא יקרה שוב. אבל צעצועים ממשיכים להיעלם. בעלי כבר רב עם אמא שלו גניבה והעברה סמויה בחסות המשפחה.
זה כבר הגיע לרמה שהילדים שמו לב בעצמם. הם ביקשו מסבתא רותי שלא תבוא כי היא “גונבת להם את הצעצועים”. ועכשיו, כשחמותי רוצה לבקר, אנחנו מגייסים הררי תירוצים “השולחן עמוס”, “יש שיעורי בית”, “הביוב הסתום”, הכול רק לא להתמודד עם התעלול.
נו, מה אני אגיד זה על אחריותה!
