בעלי ואני חיים יחד כבר עשר שנים. המשפחה שלנו מצוינת, הרבה היו רוצים אחת כזו. בזמן האחרון, התחילו להיווצר חיכוכים. כשנולדו לנו ילדים, היינו צריכים ללמוד לחיות אחרת.
יום אחד שמתי לב שהילדים חסרים צעצועים ולא סתם צעצועים, אלא כאלה יקרים. קודם כל שאלתי את הילדים, חיפשתי בכל הדירה, אבל הצעצועים לא נמצאו. ממש תעלומה. גם בעלי חיפש ולא מצא.
החמות שלי מגיעה הרבה לבקר אותנו. היא מאוד אוהבת לשחק עם הנכדים. בדרך כלל אנחנו שותים יחד קפה, ואחר כך היא משחקת איתם בחדר הילדים. הפעם היא נכנסה לחדר הילדים לדקה ויצאה הביתה.
אז שמתי לב שעוד צעצוע נעלם. בהתחלה חקרתי את בני הבית, כולם טענו ששיחקו בדברים אחרים. ואז הבן שלי נזכר שסבתא החזיקה את הצעצוע ביד, שמה אותו בתיק ועזבה. בעלי החליט לדבר עם אמא שלו.
עברו כמה ימים, הגיעו אורחים ושכחנו מהעניין. נזכרנו רק כאשר אמא של בעלי הלכה מוקדם הביתה. פעם נוספת ראינו צעצוע של הילדים מבצבץ מתיקה.
דרשתי הסבר. “אני רוצה לכבס אותם!”, אמרה.
הבנתי שזה שקר. בסוף גיליתי את האמת היא הודתה שהיא לוקחת את הצעצועים לילד של גיסתה, כי אין לה כסף לקנות משהו כזה, וככה היא משמחת את הילד.
דיברנו איתה, והיא הבטיחה שלא תעשה זאת שוב. אבל הצעצועים ממשיכים להיעלם. בעלי כבר רב עם אמא שלו בסיפור הגניבות האלו.
המצב הגיע לכך שגם הילדים שמו לב. הם ביקשו מסבתא לא לבוא כי היא גונבת להם צעצועים. עכשיו, כשאמא של בעלי רוצה להגיע, אנחנו מוצאים מיליון תירוצים כדי לסרב.
ובכן זה לגמרי אשמתה!
