היה החלום שלי ושל בעלי לחיות ליד הים התיכון. במשך עשר שנים עשינו את דרכנו אל החוף, מכל כיוון ומכל עיר, חוסכים שקל אחר שקל כדי לקנות דירה קטנה בעיר נופש ישראלית לא כיוונו לדירה יוקרתית, אלא דירה רגילה עם שניים או שלושה חדרים, וכל אפשרות לעיצוב בכלל לא הייתה ממש חשובה לנו.
ולבסוף החלום התגשם. נכון, עדיין היו לנו משכנתאות, אבל המטרה הושגה. החוף, הדירה שלנו במרחק הליכה מהגלים בדיוק מה שרצינו.
רק בחודשיים הראשונים הרגשנו רוגע אמיתי ושקט עמוק. ואז אמא שלי הגיעה לביקור. כשסיימנו להראות לה את הדירה החדשה והמוארת שלנו, היא ביקשה סט מפתחות, שלא תצטרך לתאם מראש, שתוכל לקפוץ מתי שבא לה. לא חשבנו שזה יהפוך לבעיה, ולרגע לא העלינו על דעתנו שהמפתח הזה יתרבה.
בוקר אחד, עוד לפני שיצאנו מהמיטה, שמענו את דלת הכניסה נפתחת ואת צעדיו של אורח. בעלי, שחשב שהאמא היקרה הגיעה שוב, התלבש במהירות ויצא לברך את הבוקר. להפתעתו, עמדו שם משפחה עם שני ילדים בכניסה. כשהצטרפתי אליו, גיליתי שזו משפחת בת הדודה שלי.
לא היה לנו מה לעשות מלבד להראות שמחה על המפגש הלא צפוי. בת הדודה אמרה בשלווה שהיא עשתה עותק ממפתח של אמא שלי, ואמא סיפרה לה כמה נשמח להפתעות כאלה.
הנופשים נשארו איתנו שבוע שלם. הם הביאו איתם אוכל מהכפר, אז לא הייתה בעיה עם האוכל, אבל נוכחות משפחתית מלאה, בצביון קיץ נינוח, לא הוסיפה לנו שום אופטימיות.
לאחר שנפרדנו מהם, התקשרתי אל אמא וביקשתי שלא תארגן יותר ביקורים לא מתואמים אצלנו. אמא הופתעה מכך שזה מטריד אותי, והסבירה שלא קרה שום דבר רע בת הדודה הייתה מאושרת מהאירוח, וציפתה לעוד לינה חינמית ליד הים בעונה החמה.
לאחר מכן, גל של קרובי משפחה נוספים הגיע אל דירתנו, בהשראת אמא שלי. דודים, דודות, נכדים ומי לא כולם הופיעו כאילו דירתנו היא מקום מפגש ציבורי. לעיתים קרובות הצפיפות הלכה והתגברה, והברכות והצחוק הפכו למופע קבוע:
וואו, איפה עוד אפשר להיפגש אם לא בבית של טליה?
אני, טליה, בכלל לא נספרתי וגם בעלי אנחנו, בעלי הדירה, רק עומדים בצד ומתבוננים. ביניהם כולם הסתובבו כמו בביתם.
אחרי שתי עונות כאלה, ביקשתי מאמא להחזיר לנו את המפתחות. היא נעלבה והאשימה אותי בהתנשאות ובהתנתקות מהמשפחה. כשסיפרתי לבעלי על השיחה, הוא חייך, חיבק אותי ואמר:
את יודעת, יש כבר כל כך הרבה מפתחות אצל קרובי המשפחה, שלסט של אמא אין שום משמעות. אני מציע שנחליף לדלת חדשה עם מנעולים מודרניים.
לא נעלבתי, ואחרי שבוע, בשקט, ישבנו והאזנו איך מנסים לפתוח את הדלת החדשה עם מפתחות ישנים כאלה מבקרי חינם. לאחר מכן התקבלו שיחות טלפון לנייד שלנו, אבל הוא ענה בנחישות לא מגיבים.
בערב הייתה שיחה סוערת עם אמא שלי. היא כעסה ואמרה שבן הדוד הרחוק נאלץ לישון בתחנה המרכזית ולחכות לרכבת. כששאלתי אותה לשם האורח הלא-מוזמן, קיבלתי בבחירות צליל קצר אמא ניתקה.
מאז היו עוד כמה ניסיונות לא מוצלחים להשתלט על הדירה שלנו. הדלת החדשה עמדה במבחן, ואני ובעלי הרגשנו סוף סוף שמדובר בבית שלנו, ולא דירה שכל אחד נכנס אליה כאילו הוא בעל הבית.
היום אמא שלי לא מבקרת, מתוך סולידריות עם שאר המשפחה. אני מנסה לשמור על קשר טוב, אבל לא אאפשר לאף אחד נוסף להיכנס לדירה שלנו זה השטח שלנו, שהושג בעמל כפיים.
מהסיבה הזו, אף אחד מהמשפחה שלי לא חשב ללכת בדרך שלנו ולרכוש דירה ליד הים בעצמו. אבל להגיע ולהנות מהמתנה שהייתה לנו זה כולם שמחו לעשות. ולאחר הכל, למדתי: הבית שלנו הוא השקט שלנו, והגבול שלנו וצריך לשמור עליו ולא להתבייש להציב אותו. רק ככה אפשר באמת ליהנות מהחלום של החיים ליד הים.
