זה היה החלום הגדול שלי ושל בעלי לגור ממש על חוף הים. עשר שנים ארוכות של נסיעות לנתניה, כל חג, כל קיץ, בלי למצוא את עצמנו שם, ותוך כדי, חיסכון של כל שקל, כי רצינו דירה קטנה בשכונה ליד המים. לא שאפנו לפנטהאוז, חלמנו על דירה רגילה של שניים-שלושה חדרים, ובעניין העיצוב לא התרגשנו מהשאפלות וספות מהמאה הקודמת.
ובכן החלום התגשם! אמנם, כל התחדשות מלווה במשכנתאות, אבל המטרה הושגה. הים, הדירה שלנו, חמישה צעדים מהחוף כל מה שרצינו.
שני חודשים של שאננות ונחת ככה, כמו ישראלים טובים, עם קפה שחור במרפסת. ואז אמא שלי הגיעה לביקור. היא ראתה את הדירה, התלהבה, וביקשה את עותק המפתחות, שיהיה, שתוכל לבוא מתי שבא לה, בלי לתאם מראש. מה שלא ידענו אז, הוא שהעותק הזה הוליד משפחה ענפה של מפתחות שצצו להם בכל פינה.
בוקר אחד, אנחנו עוד ישנים, פתאום שומעים זמזום מפתח בדלת ותקתוק. בעלי, בטוח שזו אמאלה, התלבש במהירות ורץ לקבל את פני האורחת הפתאומית. לתדהמתו, עומדת במסדרון משפחה עם שני ילדים. כשאני מצטרפת לטקס קבלת הפנים, מתברר שזו משפחת בת דודה שלי.
לא נשארה לנו ברירה, חוץ מלשחק אותה שמחים מהמפגש. בת הדודה שלי סיפרה בלי להניד עפעף שהיא שיכפלה לעצמה מפתח מהמפתח של אמא שלי, ואמא אמרה להם שנהיה מאושרים מההפתעה.
הטוריסטים האלה נשארו לשבוע, הביאו איתם אוכל מהכפר, כך שהבעיה של אוכל הייתה זניחה, אבל נוכחותם של עוד משפחה בדירה ובמצב רוח של לוקסוס פחות הוסיפה שמחה לי ולבעלי.
אחרי שסיימנו להיפרד לשלום מ”משפחת בת הדודה”, התקשרתי לאמא שלי וביקשתי שלא תארגן יותר מפגשים מפתיעים. אמא הופתעה ושאלה מה כל כך מפריע לי, והצהירה שאין בזה שום גדולה, ובת הדודה הייתה מרוצה כל כך מהאירוח, שכבר הפיץ את השמועה ורוצה להתארח חינם בכל קיץ, אצל הדירה שלי, כמובן.
לא עברו כמה שבועות והחלה שטף של קרובים: דודים, דודות, נכדים ועוד אוהבים, שהגיעו לדירה בלי הודעה מוקדמת, כמו פטריות אחרי הגשם. לפעמים נהיה בלגן שלם, וכמה משפחות נפגשו זה עם זה אבל תמיד, בחיוך ישראלי, הן זה מצהירות: “וואו, איפה נפגשים אם לא בבית של דקלה!”
דקלה (אני), אף אחד לא סופר אותה גם בעלי, מה הוא? זה רק הדייר שמסתובב פה, ברשות המשפחה!
אחרי שני קיץ כאלה, ביקשתי מאמא להחזיר לי את המפתחות, ואז היא נעלבה ואשמה אותי בפוזה ובהתרחקות מהמשפחה. כשהשיתפתי את בעלי בשיחה, הוא חיבק אותי ואמר: תביני, יש כבר כל כך הרבה מפתחות שאין סיכוי שהסט של אמא פותר משהו. אם את לא כועסת, מחר אני מזמין דלת חדשה עם מנעול חדש.
לא התאכזבתי, שבוע אחר כך, שנינו ישבנו שקטים, כשהקשבנו שעה שלמה לניסיונות כושלים לפתוח את הדלת החדשה עם מפתחות ישנים של “אורחים נודדים”. הם גם ניסו להתקשר לטלפון, אבל אנחנו עקשנים לא ענינו.
בערב, התלקח ריב עם אמא שלי. היא התרעמה שבן דוד מדרגה שלישית נאלץ לישון בלילה בתחנה, לחכות לאוטובוס. כששאלתי את אמא איך קוראים לאורח הלא-מוזמן, קיבלתי צליל קצר של ביפ.
מאז, היו עוד שתי ניסיונות לפרוץ לדירה אבל הדלת שלנו הקדשה עמידה מרשימה, ואני ובעלי סוף סוף הרגשנו שהדירה היא שלנו, ולא תחנת מעבר.
אמא, מתוך סולידריות להמולה משפחתית, כבר לא באה לבקר. אני משתדלת לשמור על יחסים טובים, אבל לא מתכוונת לתת לאף אחד להיכנס לדירה שלי. זה שטח שלי ושל בעלי, שהשגנו בעצמנו.
מכל סיבה שהיא, אף אחד מהמשפחה לא חשב ללכת בדרכנו ולקנות דירה ליד הים. אבל כשיש דירה מוכנה, כולם, בדיוק ההיפך מאיתנו, מאוד שמחים להגיע!.
