היה זה חלום שלי ושל בעלי, עמית, לגור על שפת הים התיכון. במשך עשר שנים ארוכות נסענו שוב ושוב לתל אביב וחסכנו כל שקל שאפשר, כדי שנוכל סוף סוף לרכוש דירה ליד חוף הים. לא רצינו פנטהאוז מפואר או דירת יוקרה רק דירה פשוטה, שניים או שלושה חדרים, ושום דבר בעיצוב לא ממש עניין אותנו.
ואז, ביום חורפי אחד, החלום הפך למציאות. אמת, עוד היו לנו “הלוואות” מול הבנקים, אבל היעד הושג. חוף הים, דירה משלנו במרחק הליכה קצר בדיוק כפי שחלמנו.
הקלה עצומה שטפה אותנו. חודשיים ראשונים ישבנו על המרפסת, התבוננו בגלים, נשמנו עמוק. רק אז הגיעה אמא שלי, תמר, לביקור. היא התרשמה מהדירה ודרשה לקבל סט מפתחות, “כך, כחברותא”, שתוכל להתארח בכל זמן בלי לקבוע מראש. עמית ואני לא העלינו בדעתנו שהסט הקטן הזה יהפוך לסאגה.
בוקר אחד, כשעמית ואני עדיין במיטה, שמענו את המנעול מסתובב ודפיקה בדלת. עמית, בסבלנות מהולה בחוסר חשק, ניגש לדלת מתוך מחשבה שאמא הגיעה. להפתעתו, עמדו במסדרון דודתי רבקה, בעלה ושני ילדיהם. הצטרפתי ל”פסטיבל קבלת הפנים”, והבנתי שהם משפחתה של בת הדודה שלי, חני.
לא היה לנו הרבה מה לעשות חיוך גדול, שמחת פגישה, והם כבר סיפרו שהכינו מפתחות מהסט של אמא שלי, ותמר אמרה שאשמח להפתעות כאלו.
ה”טוריסטים” נשארו שבוע. המזון לא היה בעיה הם הביאו שפע מקיבוץ עין גדי. אך הנוכחות שלהם, ועוד באווירת נופש, גרמה לי ולעמית עצבנות וריחוק.
לאחר ששלחתי אותם לדרכם, התקשרתי לאמא שלי וביקשתי שלא תארגן עוד “הפתעות” כאלה. היא לא הבינה מדוע אני מתוחה, טענה שלא קרה דבר ושבת הדודה מרוצה ושמצפה לחופשה נוספת אצלי בקיץ.
ואז הכוונתה של תמר הפכה לשרשרת של “קרובים”. דודים, אחיינים, וכל מיני “מקורבים” פשטו על הדירה כמו נהגי מוניות בנתב”ג. לפעמים היו מתנגשים, קבוצות של אורחים נפגשות ומברכות: “איזה כיף, בבית של ליאת!”
אני ליאת לא ממש הובכתי, וגם עמית לא, הרי מישהו צריך להיות הבית.
שני עונות קיץ כאלה הספיקו. ביקשתי מתמר להחזיר את המפתחות, היא נעלבה וקראה לי מתנשאת ומתרחקת מהמשפחה. כשסיפרתי לעמית, הוא חיבק אותי והשיב: “יש כבר כל כך הרבה סטים של מפתחות, שגם המפתחות של אמא לא יפתרו כלום. אם לא אכפת לך, מחר נהיה עם דלת חדשה ומנעול חדש.”
לא מחיתי, וכעבור שבוע, שמענו התעסקות ממושכת במנעול. “קרובי משפחה מהמאדים” ניסו להיכנס עם צרור ישן ומובס. אחר כך התחילו טלפונים נואשים עמדנו על שלנו ולא פתחנו.
בערב פרצה שיחה סוערת עם תמר. היא זעמה כהוגן: בת הדודה השלישית נאלצה לבלות לילה ברכבת מרכז, מחכה לנסיעתה. כששאלתי מי היא בכלל, תמר נתקה.
לאחר מכן היו עוד שני ניסיונות “השתלטות” על הדירה. הדלת החדשה עמדה בגבורה, ואני ועמית סוף סוף הרגשנו שזה הבית שלנו, ולא תחנת מעבר.
תמר לא מבקרת עוד, מתוך סולידריות עם שאר הקרובים. אני משתדלת לשמור איתה על יחסים טובים, אך יותר לא נותנת לאף אחד להיכנס לביתנו. זה המקום שלנו, שהשגנו בעבודה קשה.
באורח פלא, אף אחד מהמשפחה לא חשב לרכוש דירה ליד הים בעצמו. הם העדיפו תמיד לבוא ל”מוכן”. רק לנו, זה היה חשוב באמת.
