יומן אישי כאב וצמיחה
מאז שהייתי קטנה, הוטלה עליי האחריות להיות הגדולה במשפחתנו המרובת ילדים, וזה כלל לקחת על עצמי את כל עבודות הבית ולטפל באחיי הצעירים. זה לא תפקיד שבחרתי בו, אלא כזה שנכפה עליי בלי לשאול את דעתי. בבית הספר ובשכונה תמיד צחקו עליי כי הייתי מוקפת בילדים קטנים, והלב שלי נשבר בכל פעם שחשבתי על זה. הבטחתי לעצמי, בין הדמעות, שלא יהיו לי ילדים משלי לעולם.
אבא שלי לא התייחס ברצינות להבטחות שלי. הוא תמיד הגיב בעוקצנות ובאלימות, והיה נוהג לומר אני מרסק אותך. כשהגעתי לכיתה ט, נשלחתי ללמוד להיות טבחית חשבו שזה חשוב שיהיה לי מקצוע ביד. אחרי שסיימתי את הלימודים, קיבלתי עבודה בבית קפה בתל אביב. ההורים שלי לא הפסיקו להאשים אותי ודרשו ממני לגנוב אוכל מהקפה ולביא הביתה, אמרו שאני חייבת להאכיל את המשפחה ושאני לא צריכה להיות תמימה.
הם שלטו במשכורת שלי ובחיי. באותו רגע הבנתי שאני חייבת למצוא דרך להשתחרר. קניתי כרטיס באוטובוס, ועברתי לירושלים. ידעתי שזה מהלך שאין ממנו חזרה. מצאתי עבודה חדשה כשוטפת כלים, שכרתי חדר אצל קשישה נחמדה. היא הייתה הוגנת איתי, ביקשה ממני שכירות של 2500 שקלים, ואני עשיתי כל שביכולתי לעזור לה. בינינו נוצרה מערכת יחסים נהדרת שמרתי על הבית נקי ונעים, בישלנו יחד ארוחות טעימות, ותמכנו אחת בשנייה.
לאחר זמן מה, היא הציגה אותי בפני גבר בשם יונתן, והחלטנו להתחתן. ההורים שלו בירכו על כך. שנה אחר כך, נולדה לנו בת, וקראנו לה דלית, ואז גם בן בשם אורי. בתוך כל השינויים האלה, התחלתי להתגעגע להורים שלי והחלטנו, יונתן ואני, לבקר אותם ולביא מתנות לילדים ולמבוגרים.
למרבה הצער, ההורים שלי לא קיבלו אותנו. הם פשוט סגרו לנו את הדלת בפרצוף, אפילו בלי להסתכל על המשפחה החדשה שלי. הלב שלי התרסק אספתי את המתנות וחזרנו לירושלים. מאותו יום החלטתי בלב שלם שאני לא חוזרת לשם. השעות שהעברתי בכותל חשבתי על הדרך שעברתי: על הכאב, על הלמידה, ועל ההחלטה להתחיל ממשפחתי החדשה, שלא תקבל את מה שאני לא זכיתי לו אהבה, חום וביטחון.
