העמיסו עלי את האחריות להיות הבכורה במשפחתנו הגדולה, וזה אומר שאני צריכה לקחת את כל המטלות בבית ולדאוג לאחיי הקטנים. זה לא תפקיד שבחרתי, אלא כזה שכפו עלי. בבית הספר ובשכונה תמיד לעגו לי בגלל שאני מוקפת בילדים קטנים. הרבה פעמים בכיתי, נשבעתי לעצמי שלעולם לא יהיו לי ילדים משלי. אבא שלי הגיב להבטחות שלי באלימות. הוא היה אומר “אנשי אותך מכות”. כשסיימתי את כיתה ט’, שלחו אותי ללמוד להיות טבחית, כי חשבו שחייבת להיות לי מקצוע. אחרי שסיימתי, התקבלתי לעבודה בבית קפה. ההורים שלי כעסו ודרשו ממני לגנוב אוכל מהמקום ולהביא הביתה, התעקשו שאני צריכה לדאוג לכל המשפחה ולא להיות תמימה.
הם שלטו במשכורת שלי ובחיים שלי. אז קיבלתי החלטה ששינתה לי את החיים. קניתי כרטיס ונסעתי לתל אביב, הרחבתי את המרחק ביני לבין המשפחה. ידעתי שזו בחירה רצינית, שאין ממנה דרך חזרה. בעיר מצאתי עבודה במהירות, התחלתי לשטוף כלים, ושכרתי חדר אצל גמלאית בשם יפה. היא הייתה נחמדה מאוד, ביקשה ממני שכר דירה הוגן, ואני ניסיתי לעזור לה במה שאני יכולה. נוצר בינינו קשר טוב, שמרתי על המקום נקי ונעים, נהנינו יחד מארוחות טעימות ותמכנו אחת בשנייה.
כעבור זמן, היא הכירה לי גבר, והחלטתי להתחתן איתו. ההורים שלו קיבלו אותי. שנה אחרי, נולדה לי בת בשם עינת, ואחריה בן בשם דניאל. בתוך כל זה, התחיל להתעורר בי געגוע להורים שלי, והחלטתי לבקר אותם. אני ובעלי ארזנו מתנות ונסענו אליהם. לצערי, הם לא העריכו. פשוט זרקו אותנו מהבית, טרקו לי את הדלת בפנים, לא הסתכלו אפילו על בעלי והילדים. זה פגע בי מאוד, והשארתי את המתנות לעצמי. מאותו רגע קיבלתי החלטה ברורה לא לחזור אליהם יותר.
