בזמן שהספרית עיצבה לי את השיער, התפתחה בינינו שיחה שהייתה משמעותית מאוד עבורי. כבר תקופה ארוכה אני מתלבטת אם לשלוח את בתי לבית ספר למוסיקה. יש לי שני חששות עיקריים: הצורך לקנות פסנתר, וכל האחריות שמונחת על כתפיי להסיע אותה לשיעורים ולסייע לה בתהליך. מצד שני, לבתי יש תשוקה עצומה למוסיקה והיא מאוד רוצה ללמוד. תוך כדי השיחה, הספרית שיתפה אותי בסיפור שלה: “נולדתי בעיירה קטנה בגליל. מאז שאני זוכרת את עצמי, אהבתי לשיר וחיפשתי כל הזדמנות לשיר בחבורות זמר, קבוצות צעירים ואפילו עם המורים למוזיקה בבית הספר. השקעתי בלימוד שיעורים, וגם למדתי לנגן קצת בפסנתר. כבר מראש ידעתי שמוזיקה היא הייעוד שלי. כל מי ששמע אותי, הכיר בכשרון שלי.
אבל לא הייתה אפשרות אמיתית ללימודי מוסיקה בעיר שלנו. כשמלאו לי בערך תשע שנים, עוד הייתי בבית הספר היסודי, הגיעו קבוצה של אנשים לכיתה שלנו. ביקשו שנמחא כפיים ואחר כך בחרו כמה ילדים שישירו. שלושה מאיתנו, ואני ביניהם, הוזמנו לאולם המרכזי. במשך כמה שבועות, כל אחד בתורו ניגש לכלי נגינה, ניגן את מה שניגן, מחא כפיים וניסה לזהות את הצלילים. עברו חודשים וכמעט שכחתי מהחוויה הזו. אבל אז, אמא שלי מצאה בתיבת הדואר מעטפה שעליה כתוב באותיות אדומות ומודגשות “הרשמה”. הייתי הילדה היחידה מהבית ספר שקיבלה קבלה לבית ספר למוזיקה יוקרתי בירושלים.
בית הספר טיפל בכל ההוצאות ולא דרש מאיתנו תשלום כלל. אך המעבר לירושלים עורר התנגדות חזקה מאוד אצל ההורים שלי. הם התנגדו בתוקף, בעיקר כי זה פוגע בהמשך הקריירה המוזיקלית שלי. ההורים שלי עבדו במפעל במרכז, השקיעו רבות בעבודה שלהם והיו גאים בזה, מבחינתם זו הייתה עבודה אמיתית ומכובדת. הם יעצו לי לוותר על “פנטזיות” ולהשקיע במציאת עבודה מסודרת. למשך שנה שלמה קיבלתי הזמנות פעם בחודשיים, ואז הן פשוט הפסיקו להגיע. באותו רגע הרגשתי שמשהו בי נשבר. התשוקה לשיר נעלמה, וגם הלימודים איבדו את קסמם. ובכל זאת, האור חזר ביום הולדתי הארבע עשרה: המנצח והמלחין של הלהקה המקומית חיפש זמרת חדשה. מתוך המון מועמדות, הוא בחר בי.
הרגשתי שאפשרות חדשה נפתחת לי לא איבדתי את הכישרון! למרבה הצער, הספקתי להשתתף בשניים-שלושה חזרות, לפני שההורים שלי גילו ומיד אסרו עליי להמשיך, בטענה שהכוונות שלהם אינן טהורות. זה היה סוף החלום שלי בתחום המוזיקה. בהמשך, הפסקתי ללמוד, הצטרפתי לחבורה עליזה של חברים והתחלתי לעשן ולשתות, כמו שכולם עושים בעיר שלנו. רוב הסביבה שלי הייתה מעורבת בכך. סיימתי כתה ט’, התקבלתי לתיכון בעיר, אבל החיים שלי הלכו ודעכו. עד היום, כל אחת מההזמנות ההן שמורה אצל אימי באלבום הזכרונות. היא שולפת אותן מדי פעם, מתבוננת וכמהה, ואז מחזירה למקומן.
