בשנים הראשונות לנישואין חיינו ביחד רגיל, הוא הסכים לכל דבר! אומרת יעל, בת 28, קולה נשבר בין התרגשות לכעס. שנינו עבדנו קשה, חסכנו שקל לשקל בשביל המקדמה על המשכנתא. לא היו לנו בעיות עם אוכל. בעלי אכל כל מה שהכנתי! לא טרחתי יותר מדי, קניתי סיר חשמלי, בישלתי אוכל מהיר דייסות, פשטידות, מרק עוף, אף פעם לא שמעתי תלונה. לפעמים, בעלי היה אומר לי, כמעט בחלום, שהוא היה רוצה משהו מיוחד…
איזה “משהו”? שאלתי, ואפילו לא הבנתי למה.
למשל, לביבות עם מילוי בשר, או קובה, או בורקס ביתי. יש לו תשוקה אמיתית למאכלים מסובכים, כאלה שצריך לבשל בשלבים לבשל, לצנן, לסנן, להכין בצק, לאדות משהו, אחרי זה לקצוץ דק יום שלם במטבח, פשוט בלתי נסבל… והוא אפילו לא מוכן לקבל כאלה בחוץ רק ביתי! הוא טוען שאין כמו אוכל ביתי אמיתי.
מתי התחילו הפנטזיות האלה?
בערך שנתיים אחרי שיצאתי לחופשת לידה… בכנות, אני בכלל לא אוהבת לבשל. אבל אני כן מבשלת תמיד! בעלי באמת עובד כל היום במשרד, עושה כסף בשבילנו. אף פעם לא קרה שהוא חזר בערב ולא היה שום דבר על הגז. תמיד יש אוכל חם, אפילו בלי להסתפק בפסטה ונקניקיות. אבל זה פשוט תפוחי אדמה עם עוף, תבשיל בשר, מרק עדשים, סלט ישראלי. ובעלי מתרגז! הוא אומר את כל היום בבית, את יכולה להתאמץ קצת ולעשות קובה, בורקסים, ממולאים…
אני מבין. בזמן חופשת הלידה, חופשי מדאגות וטרדות, וכשיש תינוק, פעמים רבות הגברים שוכחים…
זה לא אפילו התינוק! הבת שלנו ממש מתנה מהשמיים שקטה, נוחה, אפשר לשים אותה על כסא במטבח, לתת לה חתיכת בצק והיא תעסוק בזה בשקט. אנחנו שרים לה, מספרים לה שירים. היא בכלל לא מפריעה! אבל אני פשוט לא רוצה לבזבז זמן על שטויות כאלה. במיוחד כשאני בעצמי לא אוכלת את האוכל הזה! אני בדיאטה, משתדלת להמעיט בבשר ולהימנע מלבבות ובצקים. מה, אכין קובה רק בשביל בעלי? לא מוגזם…?
וכך יעל ובעלה חיים טוב הוא רץ הביתה כל יום מהעבודה, לא מתעכב, לא פונה למסיבות ג’וב, ואפילו כשיש נשאר לשעה קצרה. הוא עוזר לה עם הבת, ביוזמתו משחק, רוחץ, לוקח אותה לטיול.
יש רק בעיה אחת: בזמן האחרון הוא דורש מלפפונים חמוצים, בורקס, משהו מרשים, אפילו רבנו על זה לפני שבוע ולא דיברנו ימים.
בעלי לא מצליח להבין כמה זה קשה: להכין בצק, לטגן לביבות, למלא אותן בבשר. הוא נעלב, מרגיש שאני מבשלת מתוך חוסר רצון, לא מנסה לרצות או להפתיע.
לי זה קשה! אומרת יעל בעצב, לבשל בשר, להכין בצק, לטגן, למלא… אני לא אוכלת את זה, ואז צריכה לבשל לעצמי ולבת שלי!
יעל חושבת שבעולם של היום כבר אף אחת לא מבשלת חמין, קובה או בורקס ביתי אולי פעם בשנה, בשישי שלפני חג, וגם צעירים כבר לא משקיעים כל כך בארוחה שווה. ובעיקר ביומיום. רוצה בורקס תזמין מהמאפייה, נכון שזה לא זול בטח יש לך אישה בחופשת לידה ומשכנתא. ממש לא מתאים בכל יום.
בעלה לוקח כדוגמה את הסבתא שלו “תמיד הבית שלה הריח מבורקסים טריים, היא עבדה כל חייה ועדיין הספיקה הכול ועוד עם כמה ילדים”.
זה נכון! יעל מתרגזת נשים של פעם לא היה להן מה לעשות בערב לא היו תוכניות בטלוויזיה, לא היה אינטרנט. אז המציאו לעצמן עבודה, כביסה ובישולים. אני חושבת שעדיף להשקיע בילד שלך, לצאת לטיול במקום לבלות שלוש שעות על הכיריים…
לא מזמן יעל התקשרה לחמותה בקול חנפני התחילה להסביר לה ש”דרך הלב של גבר היא דרך הקיבה” ושזה ממש לא קשה לבשל מה שהוא רוצה. כנראה שהוא כבר התלונן לאמא שלו.
אמרתי לה שאני לא אוכלת ממולאים, אז למה שאכין אותם?! כמובן, מיד “קו-קו-קו”, כאילו זה משהו מיוחד, אני אומרת לה גם הרבה גברים מבשלים!
ובינתיים בעלה של יעל, הגורמה, מה אתם אומרים:
כשיש בבית אוכל טרי וחם, האם לבקש בכל יום מאכלים מיוחדים זו חוצפה?
שיאכל מה שיש, ואם הוא רוצה משהו ספציפי, שיבשל לבד?
או שיעל צריכה להקשיב ולהשתדל יותר למלא את רצונותיו?
