בשנים הראשונות של הנישואים שלנו, חיינו יחד בצורה רגילה, הוא הסכים עם הכול! אומרת תמר, בת 28, בקול טעון ומלא רגש. שנינו עבדנו קשה, חסכנו כל שקל ודאגנו לראשון שלנו לדירה. אוכל לא היה בעיה בכלל. בעלי היה אוכל כל מה שמגישים לו! לא טרחתי יותר מדי קניתי סיר חשמלי, בישלתי מהר ופשוט דייסות, אורז, מרק עוף, אף פעם לא היו תלונות. לפעמים, הוא היה אומר בחצי חלום, שהוא היה רוצה משהו מיוחד…
מה זאת אומרת מיוחד?
נגיד, לביבות במילוי בשר, או מרק קר של אביב, או בורקס עם גבינה. יש לו תשוקה אמיתית לכל מיני מאכלים מורכבים, אלו שצריך לעשות בהם מלא שלבים: לבשל, לקרר, לסנן, להכין בצק, שוב לבשל משהו, אחר כך לקצוץ דק פשוט יום שלם של התרוצצות במטבח, זה מדכא אותי… והוא בכלל לא רוצה שאקנה מוכן! חייב להיות ביתי, משלה.
מתי זה התחיל, הרצון הזה לאוכל מורכב?
זה התחיל בערך שנתיים אחרי שיצאתי לחופשת לידה… אם להיות כנה אני ממש לא אוהבת לבשל. אבל אני תמיד מבשלת! בעלי באמת עובד כל היום במשרד, מביא לנו את המשכורת. בחיים לא קרה שהוא יבוא הביתה בערב ולא יהיה אוכל חם. תמיד יש אוכל, ולא איזה פסטה או נקניק רגיל תמיד משהו: תפוחי אדמה עם עוף, מרק ירקות, גולש, סלט טרי. ועדיין, בעלי מתמרמר! הוא אומר: “את כל היום בבית, אז תעשי גם בצק וגם חמין וגם ממולאים!”
מבינה אותך. חופשת לידה, כביכול, כל היום חופשית, ואצל הגברים זה מתפספס שפשוט יש תינוק שצריך לטפל בו…
זה אפילו לא בגלל הילדה! בתנו ממש מתנה, שקטה וסבלנית. אפשר להושיב אותה איתי במטבח, לתת לה חתיכת בצק קטן והיא שקטה למשך שעות. אנחנו שרות, שומעות מוזיקה. היא לא מפריעה לי! העניין הוא שפשוט אין לי חשק לבזבז שעות על זה. במיוחד כשאני בעצמי לא אוכלת כאלו דברים אני בדיאטה, משתדלת לאכול פחות בשר והחלה מחוץ לתפריט שלי. אני צריכה להכין ג’חנון רק בשביל בעלי? זה מוגזם…
תמר ובעלה חיים טוב. הוא רץ הביתה מהעבודה, אפילו לא עוצר בדרך, לא מאחר, הולך לאירוע של העבודה פעם בשנה וגם שם לא נשאר הרבה זמן. הוא עוזר עם הילדה, באהבה, לא מתוך חובה. משחק, מדי פעם רוחץ אותה ומטייל איתה.
יש רק בעיה אחת: לאחרונה הוא מתעקש על כל מיני חמוצים, שבוע שעבר אפילו רבנו בצורה קשה ולא דיברנו כמה ימים.
בעלי פשוט לא מבין זה קשה! להכין בצק, לאפות עשר לביבות, למלא אותן בבשר? הוא נעלב, חושב שאני מכינה אוכל “כמו ברחמים”, רק מה שנוח לי. הוא מחפש שאפתיע אותו, שאשקיע, שאשמח אותו…
לי זה קשה! תמר מתרגשת ונושמת עמוק. קודם לבשל את הבשר, אחר כך את הבצק, אחר כך לאפות לביבות ולמלא… אני לא אוכלת כל זה, אז אני צריכה לבשל משהו אחר לי ולבת שלי!
תמר משוכנעת שבעולם של היום אף אחת כבר לא מכינה מרקים קרים, ג’חנון או ממולאים בחריפות. אולי פעם בשנה, ב”ליל הסדר” למשל. גם צעירות כבר לא קורעות את עצמן במטבח בשביל שולחן חגיגי. וביום-יום בכלל. ואם מאוד רוצים בורקס אפשר להזמין, אבל עולה יקר, במיוחד כשאתה בחופשת לידה ויש לך משכנתא. אין תקציב לזה.
בעלה שולף לה דוגמה של סבתו “תמיד היה ריח של בורקס בבית, עשתה הכול לבד, עם חמישה ילדים”.
זהו בדיוק! תמר מתרגזת. נשים של פעם פשוט היה להן ערב נטול עניין. לא היה טלוויזיה, לא היה אינטרנט, אז הן יצרו לעצמן עבודה או כביסה או פיצות. אני מעדיפה להקדיש זמן לילדה שלי, לצאת לטיול מאשר לבלות שעות מול הגז…
לאחרונה תמר התקשרה לחמותה, שאמרה בקול מרחם ש”בדרך ללב של גבר עוברת דרך הקיבה”, ושלא קשה להכין מה שבעלה רוצה. מתברר שבעלה כבר התלונן לאמא שלו…
אמרתי לה שאני לא אוכלת ממולאים, אז אין לי רצון להכין אותם! כמובן, מיד קיבלתי “קו-קו-קו” כאילו זה יסוד של המשפחה, גם היא בזמנו עשתה…
מה דעתכם על הגבר המתפנק? בזמן שתמיד יש אוכל טרי וחם בבית לדרוש בכל יום מאכלים שונים זה חוצפה? שיאכל מה שיש, ואם הוא רוצה משהו מיוחד שיכין לבד?
או שתמר צריכה להקשיב לרצונותיו של בעלה?
