בשנים הראשונות של הנישואים שלנו חיינו יחד רגיל, הוא הסכים להכול! אומרת דפנה, בת 28. שנינו עבדנו קשה, חסכנו שקל לשקל בשביל המקדמה למשכנתא. לא היו לנו בעיות עם האוכל, בעלי אכל כל מה שהיה, אני בכלל לא התעסקתי יותר מדי קניתי סיר חשמלי, בישלתי מהר ופשוט: דייסות, אורז עם ירקות, מרק אף פעם לא שמעתי אף תלונה. לפעמים, בעלי היה נאנח ואומר שהוא מתגעגע למשהו “מיוחד”.
איזה “משהו”?
למשל, לביבות עם בשר, או ג’חנון, או בורקס עבודת יד. יש לו תשוקה למאכלים מסובכים: בישול שלב אחרי שלב להרתיח, לקרר, לסנן, ללוש, שוב לבשל, לקצוץ דק סאגת מטבח ליום שלם, באמת, חלום מוזר. ואסור חלילה לקנות מוכן לא ולא! הכל חייב להיות ביתי.
אז מתי זה התחיל, הפנטזיות האלה?
בערך שנתיים אחרי שיצאתי לחופשת לידה… אני באמת לא אוהבת לבשל, אבל תמיד אני זו שמבשלת! בעלי עובד כל היום במשרד, מביא כסף הביתה, כך שכל ערב יש אוכל חם, ולא סתם פסטה ונקניקיות. זה תמיד משהו פשוט תפוחי אדמה ובשר, עוף, מרק, מג’דרה, סלט. ובכל זאת בעלי מתלונן. אמר: את כל היום בבית, יכולה להכין בצק, קובה בשר, עלי גפן ממולאים מה לעבודה במטבח כל היום…
ברור, חופשת לידה, העול של היום כולו, וטיפול בילד הגברים לרוב שוכחים מזה…
זה בכלל לא קשור לילד! הבת שלנו ממש מתנה, ילדה שקטה וסבלנית; אני מושיבה אותה ליד שולחן במטבח, נותנת לה חתיכת בצק והיא יושבת, שקטה, כמה שצריך. אנחנו שרים יחד, מספרות שירים, היא בכלל לא מפריעה. אני פשוט לא רוצה לבזבז זמן על שטויות. בטח כשאני לא אוכל אוכל כזה! אני בדיאטה, משתדלת להמעיט בבשר, הורדתי לגמרי קמח. למה שאכין קובה רק בשביל בעלי? זה לא מוגזם…?
דפנה ובעלה דווקא חיים טוב: הוא רץ הביתה ישירות מהעבודה, לא מסתובב בעיר, לא מאחר, יוצא לאירוע עבודה אחד בשנה וגם זה לשעה קצרה. הוא עוזר בטיפול בילדה משחק איתה, מקלח אותה, לוקח אותה לסיבוב בחוץ.
רק בעיה אחת: בזמן האחרון הוא דורש חמוצים, נגמר בשבוע שעבר בריב גדול לא דיברנו כמה ימים.
בעלי, באמת, לא מבין: להכין בצק, לאפות עשר לביבות, למלא אותן בבשר זה לא קל! הוא נפגע חושב שאני מבשלת רק מתוך רחמים, תמיד מוצאת את הדרך הקלה, לא מנסה להפתיע או לשמח אותו.
קשה לי! דפנה מתעצבנת. לבשל קודם את הבשר, אחר כך את הבצק, אחר כך לאפות לביבות ואז למלא אני לא אוכל כזה, אז אני צריכה לבשל משהו שונה לי ולבת שלי!
דפנה מרגישה שבעולם של היום אף אחד כבר לא מכין קובה, כבד ממולא, עלי גפן ביתיים. אולי פעם בשנה בליל חג ראש השנה. וגם הצעירים כבר לא מתעסקים באירועים של אוכל מסובך. ביום יום בכלל. אם כל כך רוצים בורקס אמיתי אפשר להזמין משלוח, אם כי זה לא זול במיוחד, בטח עם משכנתא וחופשת לידה בבית. פעם בי, לא כל יום.
בעלה תמיד מזכיר לה את הדוגמה של סבתא שלו שתמיד היה ריח של בורקס ומאפה בבית, אישה שעבדה כל חייה, וגידלה ילדים ובכל זאת עשתה הכול.
זהו! דפנה מתעצבנת. הנשים מהדור ההוא פשוט לא היה להן מה לעשות אחרי העבודה. לא טלוויזיה, לא אינטרנט. אז המציאו עבודות, כביסה, אפיית קובה. אני חושבת שעדיף להקדיש זמן לילד, לצאת לטייל, במקום לעמוד שלוש שעות ליד הכיריים…
לא מזמן דפנה התקשרה לחמותה, וקיבלה שיעור הדרך אל לבו של גבר עוברת דרך הקיבה, ולא קשה להכין מה שבעלה רוצה. מתברר שכבר התלונן לאמא שלו.
אמרתי לה שאני לא אוכלת עלי גפן ממולאים לא רוצה להכין אותם! ואז מיד “קו-קו-קו”, ממש כאילו כל זה הכרחי, גם היא עשתה, וגם הגברים בשלו!
אז מה אתם חושבים? בעל גרגרן, בבית יש אוכל טרי וחם, לדרוש כל יום משהו אחר זה חוצפה? שיאכל מה שיש ולא יעשה מזה עניין, ואם רוצה חמוצים שישים ויעשה לבד?
או שדפנה צריכה להקשיב לחלומות של בעלה?
