תקשיבי, אני חייבת לספר לך, זה באמת מצחיק ובעיקר מתיש. אז ככה: החותן שלי תמיד היה מה שנקרא – איש אוהב, ממש גדל על ערכים של משפחה מחבקת ומשפחתיות. לפני כמה שנים, כשאשתו נפטרה, הוא היה בן 57, והיה קשה לו מאוד להתמודד עם זה. ראיתי כמה זה קשה, אז אמרנו נעשה משהו טוב: נמכור את הדירה שלו, נחלק קצת את הכסף, ושהוא יבוא לגור אצלנו בינתיים, עד שיעבור לו קצת הקושי וימצא את הכוחות להסתדר שוב לבד.
היה נראה לנו הגיוני שזה לתקופה קצרה חשבנו גג חצי שנה, ואז הוא כבר יתארגן על דירה משלו. אבל תקשיבי, הוא ממש התאהב לגור אצלנו, היה לו כמו חופשה באילת! לא תרם שקל להוצאות לא ארנונה, לא מים, לא כלום. אני הייתי מבשלת, מכבסת לו, מסדרת לו את החדר. הוא רק היה הולך לעבודה ובא לחיות נעים.
וככה זה נמשך… את לא תאמיני 11 שנים! ואז התחילו עניינים: התחיל להעיר לנו כל הזמן, להסביר מה נכון ומה לא נכון, עשה חוקים כאילו שאנחנו הילדים שלו. נהיה מתיש. קיבלנו החלטה עם בעלי, תכל’ס הוא במצב מעולה, מלא מרץ, לגמרי עצמאי. אז קנינו לו דירה ליד תל אביב, סידרנו לו הכול, דאגנו שלא יחסר לו כלום.
אבל מאז, כל שבוע יש לו פתאום “כאבים בלב”, סיפורים על מחלות הכול בשביל להמשיך להיות קרוב אלינו. אני כבר לא יכולה. אני רק רוצה רגע שקט, להיות עם הבנות שלי, עם בעלי, שנוכל סוף כל סוף להיות משוחררים. אני כל כך עייפה נפשית, באמת. מה היית עושה במקומי?
