ההורים שלי אף פעם לא העניקו לי את התמיכה שלה נזקקתי, אבל החברים שלי ליוו אותי בכל האתגרים שעמדו בפניי. למרות שאומרים שלמשפחה יש תפקיד תמידי בחיינו, עבורי זה לא היה כך. דווקא החברים עמדו לצידי, עודדו אותי, ותמכו בי ברגעים הכי קשים.
החברות שלנו התחילה בבית הספר, כאשר קבוצה של בנים ובנות הפכה למגובשת מאוד. כששיתפתי את רצוני להשתתף בחוג ציור, ההורים שלי לא הסכימו לשלם עבור השיעורים. החברים שלי, לעומת זאת, התגייסו לעזרתי. הם הביאו לי כלי ציור בלי לשאול שאלות, ואפילו נעם, אחד מהם, שכנע את אחותו, שמעיה, שהיא מעצבת מוכשרת, ללמד אותי בהתנדבות. כשהתקרב מועד סיום הלימודים, ההורים שוב לא התעניינו ולא רצו להוציא כסף על האירוע. החברים שלי לקחו יוזמה, מצאו עבודות חלקיות ומצאו דרך לממן את מסיבת הסיוםהם עזרו לי לתפור את השמלות, לאפר אותי ולעצב את שיערי.
כשהחלטתי לעבור אוניברסיטה, נתקלתי שוב בהתנגדות של ההורים שקבעו לי אולטימטום: או שאלמד היכן שהם רוצים, או שאשלם לבד על הלימודים. למזלי, היו לי חברים טובים שתמכו בי ברגעי משבר. גרתי אצל אחת מהן, והם עזרו לי בכל מה שהייתי צריכה, עד שצברתי מספיק כסף כדי לממן בעצמי את הלימודים.
במהלך השנים, החברים שלי היו שם עבורי באין ספור דרכים. הם סייעו לי לשלם משכנתא בשקלים, התגייסו יחד לשפץ את הדירה, וטיפלו בי כשרק נפלתי למשכב. ההורים ואחי לא השתתפו אפילו פעם אחת בעזרה כלשהי. למרות הטענות שלהם שלמשפחה יש ערבות הדדית, לא שוחחתי איתם כבר ארבע שנים. מתברר שאין באמת סיבה לכך, משום שהחברים שלי הם המשפחה האמיתית שליתמיד מוכנים להושיט יד, להקשיב לי ולהיות שם בכל רגע של צורך.
המשפחה שלי מונה שש נפשות: ארבעה חברים מהתיכון ועוד שניים מהאוניברסיטה, ואני מודה יום יום על כך שהם חלק מחיי. למדתי שקרבת דם היא לא בהכרח ערובה לרגש משפחתי, ושהלב מכיר בבני משפחה אמיתיים גם מעבר לגבולות הביולוגיה. לפעמים, היד שמושיטה לך עזרה ברגע אמתהיא התגלמות האהבה האמיתית.
