מאז שיאיר, הבן שלנו, התחתן עם עינת, כמעט לא רואים אותו אצלנו. כל הזמן הוא עסוק עם חמותו, מרים. תמיד קורה אצלה משהו דחוף ופתאומי שדורש את עזרתו. אני לא מצליחה להבין איך הצליחה לחיות עד שעינת התחתנה עם יאיר.
יאיר כבר נשוי יותר משנתיים. אחרי החתונה הילדים עברו לגור לבד, בדירה שקנינו ליאיר כשהתחיל ללמוד באוניברסיטת תל אביב. מאז שהיה קטן, תמיד תמכנו בו וניסינו להבין אותו. עוד לפני החתונה, יאיר גר לבד, כי הדירה קרובה לעבודה שלו במרכז תל אביב.
לא אגיד שלא חיבבתי את עינת, אבל חשבתי שבשלב ההוא היא עדיין לא הייתה בוגרת מספיק לחיי נישואין, למרות שיעיר רק שנתיים יותר מבוגר ממנה. עינת התנהגה לעיתים כמו ילדה, ולא פעם הייתה גם מפונקת. יאיר, שתמיד היה כזה עדין, חששתי שיתקשה איתה בהמשך.
כשפגשתי את עינת ואת אמא שלה, מרים, הבנתי מול מי אני עומדת. מרים בגילי בערך, אבל מתנהגת בילדותיות מתמדת. אולי נתקלתם באנשים כאלה, שמתנהגים כמו ילדים גם בגיל מבוגר? כאלה שתמיד מרחמים על עצמם ומצפים שכולם יפתרו להם את הבעיות. כשעינת התחתנה, מרים הייתה כבר אחרי שישה גירושים. אף פעם לא הייתה לנו שיחה משותפת אמיתית; היא חיה בעולם משלה, אבל לפחות לא התערבה לנו. הקשר נשאר בנימוסי ברכה בימי שמחות וזהו.
הסימנים הראשונים הגיעו עוד לפני החתונה עינת הייתה סוחבת את יאיר שוב ושוב לאמא שלה: פעם ברז במטבח שהתקלקל, פעם שקע חשמלי שהתקלקל, ופעם מדף שנפל. בהתחלה התעלמתי; אין שם יד גברית בבית, טוב שהוא עוזר.
אבל עם הזמן, הבקשות של מרים רק התרבו. יאיר התרחק מאיתנו כל פעם, תמיד יש לו “עבודה” אצל חמותו. אחרי זה התחילו כל החגים: כל פעם אצל מרים, ואצלנו אני, בעלי יהודה ואמא של יהודה לבד.
כשהתחיל גם “לפספס” אירועים משפחתיים וגם סירב לעזור בבקשות הפשוטות ביותר כבר היה קשה לעצור את תחושת ההיעלב. לדוגמה, לפני כמה חודשים קנינו מקרר חדש וביקשנו ממנו לעזור להעלות אותו הביתה. בהתחלה הסכים, אבל אחרי כמה שעות התקשר ואמר: “אני לא יכול, אני ועינת נוסעים לאמא שלה, יש שם נזילה במכונת הכביסה”.
כשאני התקשרתי, שמעתי את עינת לוחשת ברקע: “נו, למה ההורים שלך לא יכולים פשוט להזמין מובילים?”. בסוף יאיר הגיע, אבל היה עצבני.
– “אבא, לא יכולתם לקרוא לחברת הובלה? עכשיו אני צריך לסחוב?”.
עמדתי שם וחשבתי למה מרים לא מזמינה בעל מקצוע בעצמה? אולי היא חושבת שבעולם שלה אין בעלי מקצוע? יאיר טען שכל פעם שהיא מזמינה אנשי שירות עוקצים אותה.
בשלב הזה יהודה התפוצץ: “אולי חמותך לא מבינה כלום במכשירי חשמל, אבל להנהיג אנשים היא יודעת מצוין, במיוחד כשהיא דואגת שכולם ינהגו לפי החליל שלה.” יאיר נעלב ועזב בכעס. לא התערבתי האמת שגם חשבתי שהוא צודק; כל הזמן יאיר עובד אצל משפחתה, ואותנו הוא פשוט שכח.
מאז המריבה, יאיר לא דיבר עם יהודה שבועיים, וגם יהודה לא היה מוכן להתקשר אליו ראשון. אני נשארתי קרועה בין שניהם מצד אחד יהודה צדק, מצד שני אולי היה צריך לדבר ברגש מעט יותר. והלב שלי נשבר לראות את הבן שלי נעלב ולא רוצה לבוא. לא אתן לריב כזה להפריד בינינו.
עכשיו, כל אחד תקוע בעמדה שלו יהודה לא יפנה ראשון, ויאיר אומר שלא יתקרב עד שאביו יתנצל. רק מרים מרוצה ממצב העניינים.
לפעמים בחיים צריך לדעת לשחרר אגו ולדבר מהלב. משפחה היא לא עניין מובן מאליו, ודווקא כשנדמה שנאבדים בתוך הבקשות היומיומיות, כדאי לעצור ולהיזכר: שיחה פשוטה, מילה טובה הם אלה שישמרו אותנו יחד, גם בסערות של החיים.
