אחרי ששוחחתי עם הילדה המאומצת, הבנתי שלא הכל היה ברור.
לידי, על ספסל גבוה ותלוי, ישבה ילדה בת חמש בשם נעה. היא נעה ברגליה הקטנות, מספרת לי על החיים שלה “את אבא שלי אף פעם לא ראיתי,” אמרה בקול דק, “הוא עזב אותי ואת אמא כשהייתי תינוקת. אמא נפטרה בשנה שעברה. המבוגרים סיפרו לי שהיא עלתה השמיימה.”
נעה הביטה בי במבט חלול והמשיכה: “אחרי ההלוויה, דודה אילה, שהיא אחות של אמא שלי, עברה לגור איתנו. הסבירו לי שהיא עשתה חסד גדול בכך שלא שלחה אותי לפנימייה. היא הפכה לאפוטרופוסית שלי, ומאז אנחנו גרות יחד.”
לרגע השתתקה, הנמיכה מבטה אל מתחת לספסל, ואז לחשה: “כשהגעתי לבית החדש, דודה אילה התחילה לעשות סדר בכל הבית: אספה את כל החפצים של אמא שלי לפינה אחת ורצתה לזרוק אותם. בכיתי והתחננתי שלא תעשה זאת, והרשתה לי לשמור אותם. עכשיו אני ישנה שם, בתוך כל החפצים האלה, כאילו אמא שלי עדיין מחבקת אותי בחום.”
“בכל בוקר,” המשיכה נעה בנשימה כבדה, “דודה אילה נותנת לי משהו לאכול. היא לא מבשלת כמו אמא, אבל מבקשת שאסיים הכל, ואני אוכלת, כי אני לא רוצה להכעיס אותה. אני מבינה שניסתה. לא אשמתה הבישול שלה שונה כל כך. אחר כך היא אומרת לי ללכת לנוח ברחוב, ואני יודעת שאסור לי לחזור עד שהחושך מתגנב. דודה אילה כל כך, כל כך עדינה!”
“היא תמיד אוהבת להתפאר בי מול כל הדודות שמבקרות אותנו. אף פעם לא פגשתי אותן קודם, אבל הן באות הרבה. הן יושבות אצלנו לספל תה, צוחקות, דודה מחמיאה לי במילים יפות, ומחלקת לכולנו סוכריות ודברי מאפה.”
אחרי הדברים האלה, נעה נשפה עמוק והוסיפה: “אי אפשר לחיות רק על מתוקים. דודה לעולם לא צעקה עליי, והיא תמיד עדינה אליי. יום אחד אפילו נתנה לי בובה, אבל הבובה הייתה חולה רגל אחת לא עובדת, ועין אחת פוזלת. אמא שלי אף פעם לא נתנה לי צעצוע שבור.”
נעה קמה פתאום מהספסל, החלה לקפץ על רגל אחת ואמרה: “אני חייבת ללכת עכשיו, דודה אילה אמרה שהיום מגיעות הרבה דודות, ואני צריכה להיות יפה. אחרי זה היא הבטיחה לתת לי עוגייה נהדרת. להתראות!”
הילדה קפצה במהירות ונעלמה לתוך הצללים. אני נשארתי יושב זמן רב, והלב שלי הסתחרר רק סביב הדודה ‘הטובה’ אילה. תהיתי, מה פשרה של דודה שכזאת? למה חשוב לה כל כך להיראות כאצילה? איך אפשר להיות עיוור לילדה שישנה בין בגדי אמה המתה, על הרצפה הקרה, עטופה בזיכרונות במקום בשמיכה…
