יומן אישי, 10 ביוני
בשנה שעברה אימא שלי הפתיעה אותי מאוד היא החליטה למכור לנו ירקות שגידלה בגינה שלה. היא אמרה שלא באנו לעזור לה, אז מהיום אנחנו נשלם כמו כל הלקוחות. ומי בכלל שילם על התקנת הטפטפות, על הגידור, ועל הפועלים שעזרו לה להפוך את האדמה ולהכין ערוגות? איכשהו כולם שכחו.
בשוק ליד הבית תמיד קניתי ירקות ופירות בזול.
לא היה לנו אף פעם בית עם חצר. תמיד גרנו בעיר, ואבא כנראה אפילו לא ראה איך נראית תפוח אדמה מהשדה עד שמביאים אותו למחסן של הסופר. אימא שלי, להפך היא הגיעה מכפר בגליל, עייפה ממלאכת הגינות של הילדות והנעורים, ובמשך שנים לא רצתה לשמוע על זה.
בזמן שאבא היה בחיים, אף פעם לא דיברנו על חקלאות. אבא דאג שלא יחסר לנו כלום, אפילו ברגעים הקשים ביותר. אמנם אימא עבדה, אבל הוא כיסה את רוב ההוצאות.
הרבה לא השתנה גם אחרי זה.
עד שהתבגרתי והתחלתי לעבוד, עזרתי לה איפה שצריך. גרתי אצלה, אז התחלקנו בהוצאות. עזבתי את הבית רק אחרי שהתחתנתי, לפני כשנתיים.
בשנה שעברה אימא יצאה לפנסיה, והתחילה להתגעגע לשדות הרימונים מהכפר. היא הוציאה חיסכון מהבנק וקנתה מגרש עם צריף ישן. לדעתי המקום לא מי יודע מה, אבל לה זה עושה טוב וזה מה שחשוב.
כמובן שאני ובעלי היינו צריכים לעזור לה לשפץ את הצריף. היה לנו אמצעים, ברוך השם, לא כדי לבנות וילה אבל בהחלט כדי לשפץ, להביא מים לבית ולחצר, ולסגור את המרפסת עם חלונות.
אמרנו לה מראש עבודה שחורה בגינה זה לא בשבילנו. אין לנו לא זמן ולא חשק. אנחנו אנשי עיר, בשבת מעדיפים לישון עד מאוחר, לצאת עם חברים, או ליהנות יחד.
על הזלזול שלנו קיבלנו הרבה הרצאות על “לעבוד את האדמה” ו”שורשים”, אבל השיחות תמיד נגמרו כשהגיעה הבקשה לעוד עזרה כספית.
והיו המון כאלה להקים חממה, לשדרג את הערוגות, לעקור שיחים, לחפור שטח על הכל שילמנו, אימא לא הייתה צריכה לעבוד לבד.
אפילו נסיעות במונית לשוק, כשהייתה עמוסה בשקיות, כיסינו לה.
מדי פעם היא שלחה לי תמונות מהעבודה, מתפארת בצבעים וביופי, ואני לא ממש התלהבתי, כי פשוט לא הבנתי על מה המהומה. כל זה נמשך עד ששלחה לי תמונה של תותים אדומים ועסיסיים.
רק מהתמונה הרגשתי את הטעם, הפה התמלא לי רוק. ביקשתי ממנה לשים לי קופסה בצד, שאאסוף אחרי העבודה. לא חשבתי לרגע שהיא תשלח לי מיד תמונה של קופסאות ומחירים לכל גודל.
נדהמתי. חשבתי שלא קלטתי, אולי היא עברה לנושא אחר. התקשרתי שוב לוודא כן, אימא מתכוונת למכור לי תותים ואפילו יש תעריף.
“מה ציפית? אני משקיעה כאן את כל המרץ, ואת ובעלך לא באתם לעזור אף פעם! למה שאתן לכם בחינם? מי שלא עובד לא אוכל,” ככה היא אומרת.
הזכרתי לה שאנחנו מימנו את כל ההקמה והציוד, אבל היא נעלבה ומיד ענתה: “ככה מדברים עם אימא?”.
החלטתי עקרונית, לא קונה יותר ירקות מאימא. אם היא רוצה, שתמכור לאחרים. אנחנו נקנה הכל בשוק, זה הכי פשוט. גם כשניסתה למכור לנו מלפפונים וקישואים ענינו לה בשלילה.
היום, גם אם תבקש עזרה לגינה, לא ניתן. בנושאים של תרופות, חשבונות או משהו חשוב באמת כמובן שנעזור. אבל בגינה זה כבר לא מעניין אותנו.
