מרק חזר הביתה — אשתו לא נראתה בשום מקום. רגע אחר כך גילה את בנו אצל השכנה…

איתן חזר בשעת ערב מוקדמת לדירתם הקטנה בתל אביב. הדלת הייתה סגורה כשנכנס, ושקט כבד שרר בבית. הוא קרא: “יערה? עמיחי?” אך אף קול לא השיב לו. לבו החל להתרגש מדאגה; יעלמה של יערה, אשתו, ושל בנם בן השנה, עמעמה את הביטחון שהרגיש במקומו הביתי.
בלי להסס, יצא אל המסדרון והקיש על דלת שכנתם, דינה. רגע לפני שהתייאש, נפתחה הדלת ולתדהמתו, עמיחי היה בזרועות השכנה, משהה אליו מבט סקרן מנומנם.
דינה סיפרה שדווקא יערה ביקשה ממנה לשמור על עמיחי, “הייתה לה איזו דחיפות,” אמרה במבוכה. איתן הודה לה בקצרה, חיבק בחוזקה את בנו, והתעטף בפחדים שלא היו לו מענה.
הוא בדק את המטבח במיקרוגל חיכתה לו צלחת ממולאים, חיממה אותו ריח מוכר. איתן ניסה לנשום עמוק ולהימנע מדאגה, אך הדקות חלפו, חצי שעה, שעה, שתיים, אפילו חמש הוא התקשר עוד ועוד, אך יערה לא ענתה. הלב דפק; הפחד לילל באוזניו.
עמיחי נרדם לבסוף במיטתו, וגופו של איתן נותר מתוח ועירני על הספה, עיניו בוהות במסך הטלפון בתקווה והבנה שמתחלפות זו בזו.
כשכבר התייאש ואור ראשון של שחר הציץ מהחלון, נשמע צלצול. איתן התרומם בבת אחת, מיהר לענות. “יערה, איפה את? מה קרה? למה לא ענית לי? אל תעלימי ממני, את בסדר?” שצף שאלותיו נעצר בנשימתו, כשקולה הקר והמרוחק של יערה השיב לו.
“אני לא חוזרת,” אמרה בשקט. “החלטתי לעזוב, ואיתך עמיחי. אני לא חוזרת לבית הזה עוד.” והיא טרקה את הקו.
גופו של איתן רעד. הוא הצמיד את הטלפון לאוזניו כאילו אוכל להחזיר את הזמן, כמו ילדה למשרוקית אבודה. ההבנה העצומה והמפחידה שטפה אותו: כעת ייאלץ לגדל בעצמו את עמיחי הקטן אב, אם, הכול. בעוד העולם המשיך לנוע סביבו, הבית היה קפוא בזמן, מלא בדממה ובתחושת אחריות שהפכה את לילותיו לקשים מנשוא.