כל יום שלישי
היום, כמו כל יום שלישי, מיהרתי לתחנת הרכבת הקלה בירושלים, מחזיק ביד שקית ניילון ריקה, שהזכירה לי את תחושת הכישלון. שעתיים של שיטוט חסר תוחלת בקניונים ולא מצאתי שום רעיון הולם למתנה ליובל, הבת של חברתי הקרובה. פתאום, בגיל עשר, יובל כבר לא מתלהבת מסוסי פוני והפכה לאובססיבית לאסטרונומיה, ולמצוא טלסקופ טוב במחיר סביר בשקלים התברר כמשימה כמעט אסטרונומית בעצמה.
הערב החל לרדת, והאוויר בתחנה היה עייף וכבד של סוף יום. כשצעדתי בזרם האנשים לכיוון המדרגות הנעות, צדה פתאום את אוזני שיחה רגשית מתוך הרעש.
” לא האמנתי שאי פעם אראה אותו שוב, נשבעת, שמעתי מאחורי קול נשי צעיר, רועד מהתרגשות. עכשיו הוא לוקח אותה כל שלישי מהגן. בעצמו. מגיע עם הרכב שלו והולכים לאותו גן עם הקרוסלות…”
נעצרתי על מדרגה בתנועה, מסובב את הראש לשנייה אל הדוברת במעיל אדום, עיניים נוצצות, פניה מלאות חיים. לצידה עמדה חברה, מקשיבה ומבינה.
“כל יום שלישי”.
היה לי פעם כזה יום. לא יום שני המנומנם של פתיחת שבוע, ולא שישי שמלא בציפייה. שלישי. יום שהפך לציר שסביבו סבבה כל המציאות שלי.
בשלוש השנים האחרונות, כל שלישי בשעה חמש, עזבתי ישר אחרי שיעור הספרות בתיכון בירושלים ומיהרתי, כמעט רצה, לצד השני של העיר לבית הספר למוזיקה על שם רובינשטיין בבקעה, בין קירות ישנים ורצפת פרקט חורקת. הייתי אוסף את גדי, בן השבע, הילד של אחי דניאל. ילד רציני עד כאב, עושה צעדים קטנים עם הקופסה הגדולה של הכינור. לא הבן שלי האחיין. אחרי שדניאל נהרג בתאונה נוראית לפני שלוש שנים, “ימי שלישי” האלה הפכו לדרך ההישרדות שלנו.
בחודשים הראשונים, השלישים היו טקס של החלמה. עבור גדי, שנסגר בעצמו ונדמה שלא היה בו קול. עבור שירי, אשתו של דניאל, שטבעה בעצב עמוק והתקשתה לקום בבוקר. ועבורי שנשאבתי לתפקיד עוגן, תמיכה, ומי שנושא את כולנו בין השברים.
זוכר כל פרט. איך גדי יצא מהכיתה, מביט ברצפה, מגיש לי את התיק בלי מילים. איך הלכנו ברגל עד לתחנה המרכזית, ואני מספר לו כל דרך איזה סיפור קטן טעות מביכה בחיבור של תלמיד, או על הציפורים שעפו מעלינו.
פעם אחת, באמצע חורף ירושלמי גשום, שאל פתאום: “דוד עידו, גם אבא היה שונא גשם?” הלב שלי נחמץ, עניתי: “שנא. תמיד רץ למחסה הראשון שמצא”. הוא הביט בי רגע, ואז תפס לי את היד, חזק, מתבגר. כאילו לא צורך שילווה אותו אלא להחזיק במשהו שהולך ונעלם. לא היד שלי אלא זיכרון חי של אביו. הייתי מרגיש את כל משקל הגעגוע שזרם דרך אחיזתו, השואבת ביטחון מהיד שלי, מהעולם שממשיך, מהעובדה שאבא היה אמיתי. הצללים המתערבלים בין רחובות העיר, הדמעות הנסתרות כולם התמזגו באותה אחיזה.
שלוש שנים חיי נחלקו ל”לפני” ו”אחרי”. והיום האמיתי היחיד, לא קל אך חי, היה תמיד שלישי. שאר הימים היו רק תזמון. התכוננתי אליו: קניתי מיץ תפוחים, שהכי אהב, העליתי לטלפון סרטונים מצחיקים, מצאתי נושאים לשיחה.
ולאט לאט, שירי מצאה את הכוחות. התחילה לעבוד, והגיעה גם אהבה חדשה. יחד החליטה לעבור, להתחיל מחדש במקום אחר, קרוב לים. עזרתי לארוז, טיפלתי בגדי, ארזתי את הכינור בקפידה, חיבקתי אותו ברציף. “תכתוב, תתקשר תמיד זמין בשבילך,” אמרתי, וכבשתי דמעות.
בהתחלה, גדי התקשר כל שלישי, ב־18:00 בדיוק. זכיתי בחמש־עשרה דקות לגלות מה שלום בית הספר, הכינור, אם יש חברים חדשים. השיחות הפכו לקו דק, מתוח בין שני קצוות של מדינה.
בהמשך, זה היה כל שבועיים. גדי גדל, נוספו חוגים, שיעורים, משחקים עם חברים. “דוד, סליחה, בשלישי שעבר שכחתי, הייתה לנו בוחן”, כתב בוואטסאפ. עניתי “הכל בסדר, חמוד שלי. איך הלך בבוחן?” שלישותיי הפכו לציפיה שקטה להודעה שלא תמיד באה. לא נעלבתי. כתבתי בעצמי.
משם רק בחגים. יום הולדת, ראש השנה. קולו קיבל ביטחון אחר; סיפר פחות על עצמו, יותר תשובות כלליות. המון “בסדר”, “הכל רגיל”. בן הזוג החדש של שירי, רועי, התגלה כאיש שמשרה רוגע, לא מנסה להחליף אב אלא פשוט נוכח. וזה הכי חשוב.
לא מזמן, נולדה לגדי אחות קטנה תמר. בתמונה ששלחו ברשתות, ראיתי אותו מחזיק אותה בגמלוניות מתוקה, משדר עדינות. החיים, כל־כך אכזריים ועם זאת נדיבים, מתחילים לרקום סיפור חדש. לשכוח צלקות ישנות ולבנות שגרה שקטה. בגרסה הזו, עבורי נשארה “הדוד מהעבר”.
ועכשיו, בתוך שאון הקרון, שמעי המילים “כל יום שלישי” לא נשמעו כהאשמה, אלא כהד מתקתק. ברכה מהגרסה שלי שהייתה צריכה לשאת באחריות, לאהוב ללא גבול, להחזיק את העולם. פעם ידעתי בדיוק מי אני עוגן, מגדלור, החוט שחיבר את סדר יומו של גדי הקטן אל תקווה. הייתי שם.
האישה במעיל האדום נושאת את כאבה, את הוויתור שלה, אבל השלישי הזה השגרה הקבועה הוא שפה אוניברסלית. היא אומרת: “אני פה. אתה יכול לסמוך עלי. אתה חשוב לי, ברגע הזה”. שפה שפעם דיברתי בשטף, וכמעט שכחתי.
הקטר זז. יישרתי גב, מסתכל על עצמי בשמשת החלון.
יצאתי בתחנה שלי, בתוך עייפות ירושלמית, וידעתי שמחר אזמין שני טלסקופים סבירים אבל מספיק טובים. האחד ליובל, והשני לגדי, עם שליח עד הבית בנתניה. עם קבלתו אשלח לו: “גדי, זה כדי שנוכל להסתכל על אותו שמיים גם בערים שונות. אולי בשלישי, בשש בערב, אם לא יהיה עננים, נסתכל יחד על הדובה הגדולה? נתאם שעונים. אוהב, דוד עידו”.
עליתי למדרגות, אל תוך העיר הכחולה והקרה. יום שלישי הבא שוב לא ריק. הפעם הוא קבוע ביומן מתוך אהבה, לא חובה; הסכם בין שני אנשים שקשורים בזיכרון, בהוקרה, ובקשר שלעולם לא יתפרק.
החיים ממשיכים. תישאר בהם עדיין ימים שאפשר להקדיש, לא רק להעביר. להקדיש למבט שקט משותף אל הכוכבים הרחוקים. לזיכרון שכבר לא כואב אלא מחמם, לאהבה שלמדה לדבר בשפת המרחקים ונהייתה כך מדויקת, נבונה ועמידה.
וזה מה שלמדתי מהחיים: הזמן לא מוחק אהבה, הוא רק משנה את האופן שבו היא מתבטאת, ולפעמים כל מה שצריך זה להסתכל על אותו כוכב, באותו רגע, כדי לזכור ששום מרחק לא באמת מפריד בין לבבות שמביטים יחד לשמיים.
