תקשיבי, אני חייבת לספר לך משהו מהילדות שלי, זה כזה סיפור חמוד. כשהייתי בת עשר והאח שלי היה בן שתים עשרה, רוב הזמן הוא היה מחוץ לבית, משחק עם חברים בשכונה, ואנחנו בקושי היינו מחליפים כמה מילים. אני, לעומת זאת, הייתי עוזרת לאמא שלי עם כל מה שצריך בבית, ואבא שלי, שעבד במפעל בדרום תל אביב, היה חוזר מאוחר בלילה בסוף כל יום עבודה מתיש.
בערב, כולנו היינו מתאספים סביב השולחן בסלון, ואבא היה נועל את הנעליים המבריקות שלו, עומד רגע מול המראה, ואז יוצא מהבית מבלי לומר אף מילה. אמא שלי תמיד הייתה מביטה בדאגה אל הדלת אחרי שהוא עזב, ואני הסתקרנתי מה עובר לה בראש, ולאן אבא שלי הולך כל ערב.
יום אחד, הסקרנות פשוט גברה עליי, והחלטתי ללכת בעקבותיו. ראיתי אותו נכנס לבית האופרה בתל אביב. עמדתי בחוץ רגע, ואז נכנסתי פנימה. פתאום אני פוגשת אישה מהודרת ויפה, זיהיתי אותה מידזו הייתה עפרה, הזמרת האגדית! היא חייכה אליי, הזמינה אותי להצטרף אליה, ונכנסנו יחד לאולם המלא באנשים.
בדיוק אז ראיתי את אבא שלי על הבמה, עומד ושר כאילו הוא זמר האופרה הכי מפורסם בארץ. זו הייתה הפתעה שלא תיאמן, הוא שר מהלב, ולא היה לו מושג שאני שם וצופה בו. הייתי פשוט נפעמת, דמעות של אושר הציפו אותי. הקהל מחא לו כפיים בלי סוף, וכשסיים, עטפו אותו בפרחים.
אחרי ההופעה, שנינו יצאנו להליכה קצרה בפארק העצמאות, מלאי מצב רוח טוב ושמחים בצורה שלא תיאמן. כשהגענו הביתה, לחשתי לאמא שלי שאבא לא פוגש מישהי, והיא חייכה אליי ואמרה בשקט: ידעתי. באותו רגע נפל לי האסימוןהיא ידעה הכל על הכישרון שלו ועל הסיבה שהוא יוצא כל ערב.
מאותו יום הייתי כל כך גאה באבא שלי, שמרתי את הסוד הקטן שלנו, והייתי אסירת תודה על השמחה שהוא הביא לנו במשפחה עם המתנה המדהימה שלו.
