אני בת עשר ויש לי אח בן שתים עשרה שמבלה רוב זמנו במשחקים מחוץ לבית. לא דיברנו הרבה בינינו, ואני עוזרת לאמא לעשות עבודות הבית. אבא שלי עובד במפעל וחוזר הביתה מאוחר בלילה. מתכנסים סביב שולחן האוכל בסלון, ואז אבא נועל את נעליו המבריקות, עומד רגע מול המראה ויוצא מהבית בלי לומר מילה. אמא תמיד מסתכלת בדאגה על הדלת כשהוא עוזב, ואני מנסה לנחש למה ולמה אבא הולך כל לילה.
יום אחד, מתוך סקרנות, החלטתי לעקוב אחרי אבא כשהוא יוצא מהבית בערב. הוא הלך לבית התרבות ברחוב יהודה הלוי ונכנס פנימה. היססתי, אבל בסוף נכנסתי גם אני. שם פגשתי אישה יפה, שמיד זיהיתי בתור זמרת אופרה מוכרת מהתיאטרון העירוני. היא הזמינה אותי להצטרף אליה ויחד נכנסנו אל האולם המלא.
להפתעתי, אבא היה על הבמה ושר אופרה בקול חזק ומרגש. הכישרון הזה שלו היה שמור בסוד. הוא שר בהתלהבות, בלי לדעת שאני יושבת בקהל. הייתי מלאת גאווה ודמעות של אושר זלגו על לחיי. הקהל הריע לו במחיאות כפיים רמות, ובסיום המופע כיסו אותו בפרחי כלניות וחבצלות. אחרי הקונצרט, אבא ואני טיילנו יחד בפארק העירוני, שנינו שמחים במיוחד.
כשחזרנו הביתה, לחשתי לאמא שלי שאבא לא פגש אף אחת אחרת, והיא ענתה בשקט: “אני יודעת.” נהיה ברור שהיא יודעת על הכישרון המוסתר שלו ועל הסיבה להליכות הערב הקבועות שלו.
מאותו רגע נהייתי גאה בכישרון יוצא הדופן של אבא שלי, שמרתי על הסוד שלנו, והייתי מודה על האושר שהוא מוסיף לחיינו בזכות מתנתו הנפלאה.
