סבתא העדיפה נכד אחד
ומה איתי, סבתא? היא שואלת בשקט.
נו, עינב, את גם ככה מתנהלת יפה. תראי איזה לחיים תפוחות יש לך.
האגוזים זה לשכל, לאלי צריך ללמוד, הוא גבר, עמוד הבית.
ואת תלכי, תנגבי אבק מהמדפים. ילדה צריכה להתרגל לעבודה.
עינב, את רצינית? היא כבר הולכת. הרופאים אמרו יומיים, לא יותר. אולי אפילו שעות…
אלי עמד בפתח המטבח, משחק במפתחות של הרכב, היה לו מבט עגום.
אני לגמרי רצינית, אלי. רוצה תה? עינב אפילו לא הסתובבה, ממשיכה לחתוך תפוח לבת שלה בשקט. שב, אני אכין לך תה טרי.
איזה תה, עינב? אח שלה נכנס פנימה. היא שוכבת שם עם כל הצינורות, נשימות כבדות…
היא קראה לך בבוקר. “עינבי”, היא אמרה, “איפה עינבי?”. הלב שלי נפל. באמת לא תבואי?
זו סבתא! זה הסיכוי האחרון, את מבינה?
עינב סידרה בעדינות את פרוסות התפוח על הצלחת, ורק אז הסתכלה על אחיה.
בשבילך היא סבתא. בשבילך אתה “אליק”, האור של עיניה, התקווה של המשפחה.
ואני… אני מעולם לא הייתי קיימת בעיניה.
באמת נראה לך שאני צריכה את ה”להיפרד”?
על מה יש לנו לדבר, אלי? מה יש לי לסלוח לה? או אולי היא לי?
עזבי אותך מהפציעות של הילדות! אלי הטיח את המפתחות על השולחן. נכון, היא לא אהבה אותך כמו אותי. אז מה?
היא אישה מבוגרת, היו לה השגעונות שלה. אבל היא נפרדת. אי אפשר להיות כל כך… קרה.
אני לא קרה, אלי. אני פשוט לא חשה אליה כלום. תיכנס אליה. תשב לידה, תחזיק לה את היד, הנוכחות שלך פי מאה חשובה משלי.
אתה הרי האור שלה, הזהב. תהיה לה שמש עד הסוף.
אלי הביט באחותו, הסתובב ויצא בלי מילה, דופק את הדלת מאחוריו.
עינב נשמה, לקחה את הצלחת עם התפוחים והלכה אל חדר הילדים.
***
במשפחה שלהם הכול תמיד היה מסודר ומדויק. לא, ההורים שלהם אהבו אותם בדיוק אותו הדבר גם את עינב וגם את אלי.
היה רועש, שמח, ניחוחות עוגות וסופי שבוע מלאים בטיולים.
אבל הסבתא, לאה, הייתה אדם אחר לגמרי.
אליק, בוא אליי, חמודי, ניגנה סבתא כשהיו באים אליה כל שבת. תראה מה שמרתי בשבילך.
אגוזי מלך, קלפתי לבד! וסוכריות “פסק זמן”. טרי מהמפעל!
עינב, שהייתה בת שבע, עמדה בצד והביטה, איך סבתא פותחת מהארון העתיק את השקית עם המתוקים.
ולי, סבתא? שאלה בשקט.
סבתא לאה זרקה מבט קצר ומשפד.
את, עינב, מסתדרת יפה גם בלי זה. תראי איך השמנת.
האגוזים בשביל המוח, אלי צריך ללמוד, הוא הגבר, התקווה שלנו.
ואת תנגבי אבק מהמדפים. ילדה צריכה ללמוד לעבוד.
אלי, מסמיק מבושה, לקח את השקית ויצא הצידה, ועינב הלכה לנקות.
מוזר, אבל לא היה לה אכפת. עינב הקטנה קיבלה את זה כמו שמקבלים מזג אוויר.
כמו שיש גשם, ככה סבתא אוהבת את אלי. פשוט טבע.
בדרך כלל חיכה לה שם אחיה.
קחי, הוא דחף לה ליד חצי מהסוכריות ומעט אגוזים. רק אל תאכלי לידה, היא עוד תתחיל לדבר.
לך זה יותר נחוץ, חייכה עינב. בשביל החוכמה.
למי אכפת מהחוכמה הזאת, אלי עשה פרצוף. היא הרי לא נורמלית. יאללה, תלעסי מהר.
הם ישבו על המדרגות לעליית הגג, חורשים יחד על “האסור”. אלי תמיד חלק. תמיד.
אפילו כשסבתא הייתה נותנת לו כסף לגלידה בסוד, הוא רץ אל עינב:
תשמעי, יש פה ל”שניים פלוס” ואפילו מסטיק. הולכים?
אחיה תמיד היה המשענת שלה. האהבה שלו כיסתה על הקרירות של סבתא עד שלא הרגישה שחסר לה משהו.
הזמן עבר. סבתא לאה הזדקנה. כשאלי היה בן שמונה עשרה, היא הכריזה ברצינות שהיא משאירה לו את הדירה הנוספת שלה במרכז תל אביב.
הגבר של הבית צריך פינה משלו, הכריזה בארוחת שישי. שיביא אשה לבית אמיתי, לא יגור בדירות שכורות.
אמא רק נאנחה. היא הכירה את סבתא ולא התווכחה. בלילה, כשכולם נרדמו, נכנסה לחדר של עינב.
ילדה שלי, אל תחשבי… אנחנו רואים הכול. אבא ואני החלטנו: את הכסף שחסכנו לרכב ולשיפוץ, ניתן לך.
זה יהיה ההון הראשוני לדירה שלך. שיהיה הוגן.
אמא, עזבי, עינב חיבקה אותה. אלי צריך דירה, הוא עוד מעט מתחתן עם יעל. אני אחיה בינתיים במעונות.
לא, עינב, זה לא בסדר. לסבתא יש את השיגעונות שלה, אבל אנחנו ההורים. אנחנו לא משאירים אחת בצד והשני מקבל הכול. אז תקחי ואל תתווכחי.
עינב לא לקחה.
אלי עבר לדירה שקיבל מסבתא מיד אחרי החתונה ובבית ההורים נשאר הרבה מקום.
עינב ישבה בחדר של אחיה, סידרה שם את הספרים, המעמד לציור, והרגישה לראשונה כמה נפלא זה כשלא מחלקים אהבה ל”נכונה” ו”שגויה”.
הקשר עם אלי לא נפגע בגלל הירושה, אפילו התחזק. להיפך, הוא הרגיש אשמה לא ברורה.
עינב, תבואי אצלנו, היה אומר בביקורת. יעל אפתה עוגה. וסבתא… את יודעת. היא התקשרה אתמול, שאלה אם הוצאתי עלייך את הכסף “שלה”.
ומה ענית?
אמרתי שהכל הלך על מכונות מזל ואלכוהול יקר, אלי צחק. שלוש דקות היא נאנחה, בסוף אמרה: “הכול בגלל עינב!”
ברור, עינב חייכה. מי אם לא אני.
***
כשעינב התחתנה עם עומר ונולדה להם ילדה, נושא הדירה חזר בגדול. אמא שוב התגייסה לגישור דיפלומטי.
תקשיבו, ילדים, אמרה. יש לנו דירה גדולה. לאלי יש דירה מהסבתא. עינב, את ועומר שוכרים.
בואו נעשה ככה: נמכור את הדירה ונקנה שניים קטנות לנו דירה קטנה ולעינב עם עומר דירה גדולה.
אמא, אלי התערב. אני מוותר על החלק שלי מהדירה. יש לי איפה לגור, לי זה מספיק.
תנו לעינב הכול, שיתפתחו, יבנו. יש להם ילדה הם צריכים יותר.
אלי, אתה בטוח? עומר הופתע. זה הרבה כסף.
בטוח. כל החיים חלקתי עם עינב. היא גם ככה לא קיבלה מסבתא חום. אז זה שלי.
עינב בכתה אז. לא בגלל הדירה, אלא על זה שיש לה אח הכי טוב בעולם.
הם חילקו את הדירות, וכל אחד קיבל את חלקו.
אמא באה לעזור עם הנכדה, אלי, יעל והילדים היו מגיעים כל שבת.
וסבתא לאה נשארה לבד. אלי הביא לה קניות, תיקן ברזים, שמע תלונות על הבריאות ועל “הכפיות טובה של עינב”.
היא פעם התקשרה? שאלה סבתא, מכווצת שפתיים. שאלה מה איתי?
סבתא, הרי את בעצמך לא רצית לדעת ממנה, ענה אלי בעדינות. לא אמרת לה מילה טובה עשרים שנה. למה שתחייג?
חינכתי אותה! הצהירה בגאווה הזקנה. אישה צריכה לדעת את מקומה! היא… לקחה את הדירה, הדיחה את אמא שלה מהבית.
אלי רק נאנח. אי אפשר היה להסביר כלום.
***
עינב ישבה במטבח, והמחשבות רצות אחורה.
הנה סבתא דוחפת לה את היד מהקונפיטורה. והנה היא משבחת ציור עקום של אלי ומתעלמת מהתעודה של עינב על זכייה בתחרות.
הנה בחתונה של אלי היא כמו מלכה, ובחתונה של עינב בכלל לא הופיעה, “כי חולה”.
אמא, למה לא הולכים לסבתא לאה? שאלה בתה. דודי אלי אמר שהיא חולה.
כי סבתא רוצה לראות רק את דודי אלי, מתוקה, ענתה עינב וליטפה אותה. לה כך נוח.
היא רעה? שאלה בגבות מורמות.
לא, חשבה עינב. היא פשוט לא ידעה לאהוב את כולם. היה לה מקום בלב רק לאחד. זה קורה.
בערב התקשר שוב אלי.
זהו, עינב. לפני שעה.
משתתפת בצערך, אלי. קשה לך, אני יודעת.
היא חיכתה לך עד הסוף, שיקר האח. עינב ידעה. הוא רצה פיוס, לפחות פה. אמרה: “שיהיה לעינב טוב”.
תודה, אלי… תבוא מחר. נשב, נאכל עוגה.
אבוא… עינב, את לא מתחרטת? שלא באת?
היא לא שיקרה.
לא, אלי. לא מתחרטת. למה להיות מזויפת? לא אני אליה ולא היא אליי…
האח שתק והשיב:
אולי את צודקת, נשף. תמיד היית הכי הגיונית. טוב, מחר.
ההלוויה עברה בשקט. עינב הייתה שם למען אמא ואחיה. עמדה מן הצד, במעיל שחור, מביטה לשמיים האפורים שתמיד מכסים את בתי העלמין בימים כאלה. כשקברו את ארונה, היא לא בכתה.
אחיה ניגש, חיבק.
מה שלומך?
בסדר, אלי. באמת.
תקשיבי, הוא היסס. מצאתי בדירה שלה קופסה. מלא תמונות ישנות.
גם שלך יש שם. הרבה. כולן גזורות מהתמונות המשותפות. היא שמרה אותן בנפרד.
עינב הרימה גבות.
למה?
לא יודע. אולי הרגישה משהו, אבל לא ידעה להראות? אולי פחדה שאם תתאהב בך לי יהיה פחות? הזקנים האלה…
אולי, עינב משכה בכתפיה. אבל זה כבר לא משנה.
הם הלכו מהקבר יחד מתחת למטריה אלי הגבוה והחזק ועינב הדקה.
תקשיבי, אמר אלי כשעמדו ליד המכוניות. חשבתי… אני אמכור את הדירה הזו.
אקנה לעצמי דירה, אשים קצת לילדים, ואת השאר… בואי נקים קרן. או ניתן לבית חולים ילדים. שמהכסף של “הסבתא” תבוא למישהו שמחה.
עינב הביטה באחיה, ולראשונה מזה ימים חייכה מכל הלב.
אלי… זו הייתה הנקמה הכי טובה. נקמה רכה וטובה בעולם.
אז סגור?
סגור.
כל אחד נסע לדרכו. עינב נהגה בעיר, שומעת מוזיקה, ותחושת רוגע מלאה אותה לגמרי.
כנראה אחי צודק. שיתנו הכסף לטיפול של ילד. ככה זה יהיה צודק באמת.
