בזמן שאימהות מציפות פורומים בשאלות כמו מה להכניס לערכת העזרה הראשונה ואם יאפשרו להן להעלות את העגלה לתא הנוסעים, תיירים אחרים מתכוננים בקדחתנות לטיסות לצדן. בשנים האחרונות, הכול נראה פשוט למדי. בהתחלה היה ניסיון להטיף לנו שילדים צריכים אהבה וסבלנות, אבל עכשיו כבר יש קריאות לחברות התעופה לפתוח אזורים כמעט נפרדים כדי להפריד בין משפחות לשאר הנוסעים. מתי בדיוק הגענו למצב כזה?
טיסה נעימה לכולם!
מתי הפך לטרנד פשוט להמשיך בחיים, לעבוד, להיפגש עם חברים, לצאת לאירועים ובעיקר לטוס עם ילדים בכל גיל? אמהות שלנו לא חיו כך, ולא העלו על דעתן לקחת תינוק למסעדה בשנות השישים, לדוגמה. אפילו מאוחר יותר זה נתפס כמשהו נדיר. מבחינתן, אושר הורי היה פשוט להישאר בבית עם הילד.
לא משנה איך מסובבים זאת, טיסה ארוכה עם ילד היא אתגר מתסכל גם להורה וגם לילד. כדי שנוכל כולנו לטוס בנוחות, נדרשת השקעה ומאמץ. זה מה שלא כולם מוכנים לעשות. בחופשה, אנשים רוצים לנוח, ונותנים לילדים להסתדר. הנוסעים מוצאים את עצמם תלויים זה בזה.
וכולנו הרי רוצים לטוס בשקט ובנוחות. אף אחד לא מעוניין לבזבז שעתיים שלמות ברעש ובבלגן, במיוחד אחרי ששילם מאות שקלים על כרטיס. אנשים מתלוננים אפילו על המרחק בין הכיסאות, כדי שיוכלו למתוח רגליים. ומה לעשות כשהילד בן החמש מאחוריך לא מפסיק להתנדנד בכיסא? לא ראיתי מישהו שמחייך בתקווה מול זה ומנסה להצטרף למשחק.
המשפחתון שנעלם.
פעם ניסיתי להיות מנומסת. כשאישה עם תינוקת בת פחות משנה התיישבה לידי, הראש התמלא דאגות. די מהר הבנתי שזה לא נגמר בזה היו שם עוד ילדים! הם הסתובבו קדימה ואחורה, פתחו תיקים, החליפו מוצצים ובקבוקים, צעקו זה לזה, העבירו חפצים בין השורות. הרגשתי שממש עוד רגע הם יציעו לי להצטרף למשפחה… כל רגע כמעט נכוויתי מהתרמוס הרותח, ובקשות להעביר משהו עברו בלי בבקשה. הרגשתי כלואה לאן כבר היה אפשר לברוח, לקפוץ מהחלון?
פעם אחרת, ברכבת, אמא של ילדה בת ארבע דאגה לבדר אותה כל 26 השעות של הנסיעה. היה ברור שהיא לא רוצה להטריד את הנוסעים האחרים. אבל התוצאה הילדה לא הפסיקה לרוץ במעבר, להסתכל מחלון, לשחק בלגו, לבחור צבעים ולדבר בקול על כל כלב וחתול שמציירת. לא ברור כבר מה יותר מתיש.
איך אפשר שלא להרגיש צורך להציע למשפחות פשוט להישאר בבית עד שהילדים יגדלו? אם הילד באמת כל כך רגוע, שיישב בשקט שלוש שעות ויישן על סקיצה של כלב מצוין. אבל אלה לא רבים.
וזה עוד בלי לדבר על תינוקות צורחים בהמראה, בנחיתה ובמה שבאמצע. פעם היה תינוק אחד בטיסה, ועכשיו שלושה או חמישה, יחד עם אחים שמתרוצצים וצועקים בשביל. כשיוצאים מתא הנוסעים, לפעמים זה באותה מהירות שבה טסנו באוויר.
שלא תטעו אני לא מתנגדת לילדים. גם אני טסתי עם ילד, בלית ברירה, אבל אני מודה אין לי מספיק סבלנות לבלות חופשה עם ילד קטן. רק כשהוא הגיע לגיל שאפשר להוריד הנחיות ברורות תשב, לא לגעת בכלום אז נסענו. נכון, זו לא ציפייה שמישהו יחכה שלוש שעות ללא גירוי, אבל אנשים שולפים אין-ספור משחקים, הפעלות וריצות, הכל לטובת ההתפתחות, ושוכחים שכולנו פשוט רוצים שקט.
