גבר קיבל רועה גרמני בשם עוזי, אחרי חודש של לימודים להיות מאלף כלבים. הכלב בן השלוש, שתמיד היה מרוחק וקפדן, כבר החליף שלושה בעלים בעברו. בהתחלה עוד רצו לשלוח אותו למשמר בגבול, אבל בסוף מסרו אותו לחניך החדש, לי. משום מה, אף אחד לא התלהב לשמור אותו עוזי לא מיהר להישמע לפקודות. לרגע דיברו על להשאיר אותו בכלבייה, ולהוציא אותו רק בשעת הצורך, אבל מאחר שלי ולבעלי היו לא מעט קרובים שמתעסקים עם כלבים, החלטנו שמסוגלים לזה.
בתחילה, כשהאכלתי אותו, השתמשתי באת כדי להכניס את קערת האוכל לשטח שלו. אך מסתבר שללב הכלב יש גם יכולת להפשיר בקרח. משהו נמס שם. כעבור שנה, לא ניתן היה לזהות את עוזי. הבן הקטן שלנו היה אז בן שנה וחצי. יצאנו לחצר לנקות את פסולת האביב. הבת שלי הייתה בגן ולקחנו את הקטן איתנו. ואז ראיתי מחזה מוזר: בני רץ בין האדמה הרטובה, עוזי זוחל אחריו, וכשהפעוט מתרסק לאדמה, עוזי מרומם אותו בעדינות מהמקטורן מאחור.
בעלי, שתמיד מתאפק גם עם יין, היה בערב הזה פחות זהיר. ראש צוות האבטחה עזב, והיין זרם כמו נהר. בעלי קיבל אחריות על השמירה ונשאר לראות את הסוף. השעה כבר 23:00, אני יושבת על המרפסת ומנסה להתקשר, אך לשווא. דמיינתי איך הוא מנסה לעבור את הנחל, או נופל לתוך המים, טובע במצבו זה. כשהייאוש אחז בי, רגע לפני שרצתי לחפש אותו, לפתע השער פתוח, עוזי נכנס, ובעלי תלוי על הרצועה, חצי ישן חצי ער. עוזי פשוט הוביל אותו בכנות עד המרפסת, וכשעף על הספה לצדי, עוזי התיישב ליד והביט בי בעיניים מלאות סרקזם. מעולם לא חשבתי שכלב יכול להביט כך. עד היום, אני ממשיכה לעקוץ את בעלי איך הכלב הביא אותו הביתה.
