הגבר קיבל רועה כנעני בשם דגן, אחרי חודש של הכשרה כמאלף כלבים. דגן, כלב שמירה קשוח בן שלוש, כבר הספיק להחליף שלושה בעלים. בהתחלה, רצו לשלוח אותו למעבר גבול אי שם בסיני, אבל בסוף הוא נחת אצל המתלמד החדש. ואיכשהו, אף אחד באמת לא רצה להחזיק בו הבחור פשוט סירב לציית לפקודות. אפילו כבר שקלו להשאיר אותו בתא הכלבים, ולהוציא אותו רק כשבאמת חייבים. אבל, מאחר ואני ובעלי שנינו ממשפחות שמחזיקות כלבים מאז ימי העלייה השנייה, החלטנו שאנחנו לגמרי בעניינים!
בהתחלה, כשניסיתי להאכיל אותו, אפילו השתמשתי באת חפירה בשביל לשים לו את הקערה בכלוברק שיהיה מרחק ביטחון.
אבל לכלב, כמו בספרים, יש גם לב… והוא מהמיס לגמרי. אחרי שנה, דגן כבר היה כלב אחר. הבן הקטן שלנו היה אז בן שנה וחצי, ואחת מהפעמים יצאתי איתו לנקות את חצר האביב. הבת שלי כבר הייתה בגן, אז לקחתי איתי את הקטן. ופתאום, אני רואה את הסצנה הבאה: הבן הקטן מתרוצץ בערוגות הבוציות, דגן מתהלך מאחוריו, וכל פעם שהילד מועד, דגן מרים אותו בעדינות מהחור של המעיל ומעמיד אותו מחדשכאילו כלום.
בעלי, אגב, הידוע בעמידתו בפני פיתויים (בעקרון), מצא את עצמו ערב אחד עם ראש צוות האבטחה של המושב. היין, איך לומר, זרם כחלב ודבש. בעלי פשוט נשאר לשמור יחד איתו עד השעות הקטנות.
זה כבר היה 23:00, אני ישבתי על המרפסת, נואשת לנסות להשיג את בעלי בטלפון. הייתי בטוחה שהוא עוד רגע חוצה את הנחל, נופל חלילה למים של הירקון וטובע שם במצבו וכשהייתי לגמרי מיואשת, כבר בשלב שאני עוד רגע רצה לחפש אותו, אני פתאום רואה את השער נפתח, דגן נכנס, ובעלי תלוי אחריו ברצועה, חצי ישן, חצי ערני. דגן הוביל אותו ישר אל המרפסת. והנה, כשבעלי התרסק על הספה, דגן מתמקם לידי ומביט ביבציניות שמזמן לא ראיתי אפילו בעיני בני אדם. ומאז, אני לא מפספסת הזדמנות להזכיר לבעלי מי באמת מביא אותו הביתה בלילות…
