רק כשעברתי לגור עם המאהבת שלי, הבנתי איזו טעות עשיתי

אשתי תמיד הייתה מאוד ביישנית. כשישבנו עם החברים שלנו, היא הייתה שקטה וצנועה. מעולם לא דיברה ראשונה, ותמיד פתחה בשיחה רק אם פנו אליה ישירות. אשתי מעולם לא עשתה סצנות של קנאה או סקנדלים. היא הייתה תמיד קשובה אליי, לא הציבה תנאים, וקיבלה בהכרת תודה כל מתנה שהבאתי לה.
הקשר שלנו היה אפשר לכנות מושלם. לא היו בינינו סודות; כל בעיה פטרנו יחד, מתוך דיבור פתוח ותמיכה הדדית. כשחזרתי מהעבודה הביתה, ידעתי שמחכה לי בבית ארוחה חמה, חיוך של אשתי ודירה מסודרת. מה עוד אפשר לבקש?
אבל, כמו שלמדתי על בשרי, לא הכל כמו שזה נראה מבחוץ. למרות שחיי המשפחה שלי היו מושלמים בעיני כולם, בלב שלי הרגשתי חוסר. היה לי חסר ריגוש, הרפתקה. ובינינו בחיי האישות שלנו היה חסר גדול. למעשה, כמעט לא היה דבר. זה לא הספיק לי, לכן החלטתי לחפש ריגוש מחוץ לבית ולקחתי לעצמי מאהבת.
אשתי, יעלה, גילתה את הכל. נפרדנו.
עברתי לגור עם המאהבת שלי, ומרגע לרגע התבהר לי איזה טיפש הייתי. הבית שלנו תמיד היה מבולגן, ואף פעם לא חיכתה לי ארוחת ערב אחרי יום עבודה ארוך. אפילו לא היה לנו באמת על מה לדבר אחרי כמה שבועות.
ואז הבנתי כמה טעיתי. החלטתי לנסות ולחזור אל יעלה, אבל זה כבר היה מאוחר מידי. היא כבר מצאה לה גבר אחר, טוב ונאמן.
היום, כשאני מביט אחורה, תמיד אומר לעצמי שלא אסלח לעצמי לעולם. איבדתי את האישה המושלמת את יעלה שלי בגלל גאווה וטיפשות של רגע אחד.