כשהוזמנתי לחתונה של קולגה, עבדתי כבר קצת יותר מארבעה חודשים בהוצאה לאור הזאת. מאז היום הראשון התחברתי עם רוני, והיא הפכה במהרה לחברה שלי בעבודה. את החתן שלה, גל, לא הכרתי קודם כלל. למרות זאת, שמחתי על ההזמנה, במיוחד כי רציתי מאוד להוציא את השמלה החדשה שלי מהארון. מלבדי, עוד כמה עובדים מהמחלקה שלנו הוזמנו, והגענו יחד לחגיגה. דווקא באותו ערב איחרנו, ונכנסנו לאולם כשהאורחים כבר ישבו סביב השולחנות. גנבנו כניסה מהירה וניסינו לא למשוך תשומת לב.
היו בחתונה מעל מאה איש, האולם היה מקושט להפליא, והשולחנות היו עמוסים כל טוב. אבל האמת? זה לא מה שסחרר לי את הראש. כשראיתי לראשונה את גל, החתן של רוני – פשוט התאהבתי ממבט ראשון. התחושה הזאת לא הייתה חד-צדדית ראיתי את זה גם בעיניים שלו. כל הערב לא הצלחתי להירגע; הראש היה בעננים, הלחיים שלי בערו והלב דהר כאילו הוא עומד להתפוצץ. לא הצלחתי לגעת באוכל או לשתות כלום.
ברגע מסוים, הבנתי שאין טעם להישאר שם ולייסר את עצמי. החלטתי לקום וללכת הביתה, למסגר את עצמי בדירה ולהתמודד עם הלהבות בלב שלי לבד. בערב שלמחרת, כשיצאתי מהמשרד בתל אביב, גל עמד ליד הכניסה הראשית. אשתו נשארה בחופשה, כך שהיא לא הייתה בעבודה.
הוא ניגש אליי, שתק בשקט, תפס לי את היד והוביל אותי לרכב שלו. בלי מילים מיותרות, פשוט התחיל לנשק אותי, וגם לי כבר לא נותרו כוחות להתנגד. התנשקנו בלי סוף. שוחחנו והתנשקנו שוב, שעות על גבי שעות. בסוף הלכנו אליי; שם כבר לא היה לאן לברוח. הוא הבטיח שיתגרש ויתחתן איתי, וכך באמת קרה. באותו ערב הלך לדבר עם רוני, ארז את החפצים שלו וחזר אליי. למען האמת, מעולם לא שאלתי אותו מה עבר ביניהם כשסגרו את הדלת ההיא.
תוך זמן קצר התחתנו וקנינו דירה משלנו בתל אביב, כמובן. אנחנו יחד כבר יותר משלוש שנים. ברור מיד שעזבתי באותו רגע את מקום העבודה. לא היה לי ספק שמאחורי הגב שלי אמרו כל מיני דברים לא פשוטים במיוחד כי רוני עבדה שם שנים ואני הייתי חדשה. ברור לכולם שליבה היה שבור, וגם לעולם לא אדע מאיפה שואבת כוחות להמשיך משם. על העבר שלהם לא דיברנו מעולם.
החלטנו יחד לפתוח דף חדש כתם אחד לא נשאר מהעבר. היום אני בן אדם מאושר באמת. אמרו לנו שתוך זמן קצר הבית יתפרק, אבל עברו שנים ואנחנו ביחד, מלאי אהבה ושמחה ביום-יום. אחרי כל זה, למדתי בוודאות שראוי להילחם על האושר האישי שלך.
