28 במאי
אני כותבת כדי להוציא מהלב אולי ככה אצליח לסדר מחדש את המחשבות. הרי כמה אפשר להרגיש שאת חיה עם נער נצחי שנמצא בגוף של גבר בין ארבעים?
זה בדיוק ככה: אני מבקשת “נעם, תוכל ללכת לאסיפת הורים בבית הספר של יאיר?” והוא עונה לי: “אי אפשר, מחר יש לי טורניר FIFA עם החבר’ה”. אני מזכירה לו לשלם ארנונה, הוא מחייך, מהנהן, ועבור שבוע אנחנו מתעוררים בלי חשמל כי הוא “שכח”. היה לו ערב מטורף עם החברים בזום על המשחקים.
ולפני כמה ימים, יאיר, בן 12, ישב ליד שולחן האוכל, דמעות בעיניים, ושאל אותי “אמא, אפשר עזרה עם הפיזיקה?” ונעם שתקע עם אוזניות בחדר הסמוך, צווח לכיוון המחשב: “שמאלה! אל תזרוק! אתם עיוורים?!”
ככה אני חיה כבר שבע עשרה שנה.
הכרנו באוניברסיטה אני, דפנה, תמיד הרצינית, והוא נעם, נשמה חופשית עם גיטרה בדשא, מספר בדיחות לכל עבר. בזמנו זה קסם לי. איזון בין רצינות לקלילות, חשבתי, אני והוא כמו ין ויאנג.
אבל בפועל, יצא שאני רותמת את העגלה ונעם יושב מלמעלה, מנפנף ברגליים.
אחרי החתונה נעם עבד, פה ושם מנהל תיקי לקוחות, אדמין במשרד, יועץ כל עבודה שדורשת “פחות מאמץ”. המשכורות שלו היו עלובות, אבל תמיד היו לו הסברים: “הקטע זמני, דפני, הכל עוד יתייצב”.
לא התייצב.
אני, בינתיים, נשארתי ברשויות המס יציבות, שעמום, אבל יש משכורת. אני משלמת משכנתא, קונה אוכל, הולכת עם יאיר לרופאים, בודקת שיעורים, והוא נעים בספה ומניח את החיים בבטלה, מול מחשב עד שלוש בלילה.
כל פעם הצעתי, כמעט התחננתי: “נעם, אולי תלך הפעם לאסיפת ההורים? אין לי איך כל פעם לצאת מוקדם מהעבודה.” והוא רק עונה לי בעצלות: “קבעתי כבר עם אורי, חייבים לערוך בירה בשוק הפשפשים”.
שמתי לב שגם את האינטרנט אני משלמת לבדי כי הוא מתעלם. בכל נושא שגרתי נהייתי מנהלת, הגזלנית, אפילו קצת אמא שלו. כל דבר אחר, חוץ מלהרגיש אישה.
וכשזה מתפוצץ
נבהלתי כששמעתי את יאיר בוכה “אמא, אני לא מבין כלום! אבא?!”
נעם היה שקוע, אוזניות על ראשו, המקשים מרעישים. קטעתי את השקט, שלפתי לו את האוזניות: “אתה לא שומע את יאיר?”
הוא סיבב את הראש בעצבים: “אני עסוק, דפני”.
אני בהיתי במסך משחק, פיצוצים, קללות בצ’אט.
“זה מה שנקרא עסוק?”
“תפסיקי!” הוא סינן, בלי להרים את הראש.
“יאיר צריך עזרה! ואתה בכלל לא כאן בשבילו!”
“ב-FIFA יש לי דירוג!” ענה בקרירות.
“לא אכפת לי מהדירוג שלך!”
יאיר, למוד ויכוחים, נכנס לחדר בשקט. אני עומדת מול נעם גבר מבוגר עם כרס בירה ועיניים של ילד אבוד.
“נעם”, לחשתי, “הגיע הזמן שתתבגר”.
התגובה שלו הייתה מבוהלת הוא התרומם, השאיר אותי המומה: “מה?!”
“נמאס לי להיות שק החבטות שלכם! אני יוצא. תחיי עם כל החוקים שלך לבד!”
טרק את הדלת. ונשארתי עם הדממה הכבדה שבין חדרי הבית.
כשהבן מבין יותר מהאם
כל הלילה ישבתי במטבח, שותקת, מביטה מבעד לחלון על העיר המוארת. נעם לא חזר, לא ענה לטלפון. ולראשונה לא התקשרתי לחברים שלו, לא חיפשתי אותו, לא נבהלתי.
בבוקר, יאיר נכנס מטושטש מהשינה.
“אמא, איפה אבא?”
“הלך”, עניתי.
“עוד פעם רבתם?”
“לא בדיוק”.
הילד מזג לעצמו תה. שתק דקות. אז גילה לי: “אמא, ידעת שאבא רוצה למכור את האוטו?”
נאלצתי להניח את הכוס.
“מה?”
“הוא ביקש ממני לא לספר. אבל אתמול הוא הדפיס המון דפים, גם צילום תעודות שלך ושלו, גם תעודת הזוגיות.”
צינה אחזה בלב.
“מתי זה היה?”
“לפני שבוע. הוא אמר שזה ‘ליתר ביטחון’.”
מיד רצתי לסלון שולחן העבודה של נעם, בו הוא ישן בחצי השנה האחרונה. פתחתי את המגרה התחתונה תיקייה. פתחתי, תחושת קרקע נשמטה תחתיי.
“חוזה ערבות”
בשחור על לבן: נעם רפאלי מתחייב לערוב להלוואה בסך מיליון מתיים אלף ש”ח. לווה: עידו רפאלי.
אחיו. זה שכבר הטביע את ההורים בחובות, נעלם לשנתיים, והשאיר אותנו לתקן את הנזקים.
המכונית שלנו כערבות. ועוד, יש מסמך על כוונה לשעבד את הדירה הדירה הקטנה שבדיוק סיימנו לשלם עליה.
“אלוהים”, לחשתי לעצמי.
הבנתי למה נעם התפרץ אמש. הוא פחד מהרגע בו אגלה. העדיף לברוח ולשחק את הקורבן.
אז “הילדותיות” הזאת היא בעצם פחדנות, בריחה ממשברים. הוא התחפר במשחקים ובבירה, במקום להתמודד.
טלפנתי לנעם. הוא סינן. שוב. עד שבסוף ענה בזעם:
“מה?”
“תחזור הביתה. עכשיו”.
“לא. אין לי מה להגיד”.
“אבל לי יש. על עידו. ועל ההלוואה שאתה מסכן בשביל האח שגם ככה שכח איך אתה נראה”.
שתיקה.
“אם לא תבוא, אני הולכת ישירות אליו, מסבירה הכול.”
הגיע תוך שעה.
כשפחדנות מחופשת לחולשה
נעם נכנס, עיניים אדומות, ריח של בירה. יאיר היה בחדרו ביקשתי שלא יצא.
“שב”, הוריתי בקור רוח, נעם הוריד את עיניו.
“מיליון מאתיים אלף שקל על הרכב, על הדירה? בשביל מי? בשביל עידו שגרם נזק בדיוק כזה כבר לפני חמש שנים?”
“את לא מבינה, דפני”.
“אז תסביר”.
“עידו נקלע לצרות! העסק קרס, רודפים אחריו נושים. אחותי, זה אחי! איך את רוצה שאפנה לו גב?”
צחקתי.
“ולשאול אותי זה בסדר?”
“לא היית מאפשרת”.
“נכון! כי זה טירוף! יש לנו ילד, עוד עשר שנים משכנתא! אנחנו בקושי שורדים, ואתה לוקח אחריות על חוב כזה?!”
“הוא יחזיר…”
“כמו אז? זוכר מה היה להורים שלך? הבטחת לעצמך לעולם לא לעזור לו!”
“אנשים משתנים”.
“נו באמת, נעם. עידו חי ככה תמיד לקח, נעלם. שוב פעם נפלת בפח.”
התבונן ברצפה, נפול כתלמיד שנכשל.
הבחירה: אח או משפחה
פתאום קם.
“פשוט לא הצלחתי לסרב. זה אח שלי!”
“ומה אני? ומה יאיר רק מספרים בבנק שלך?”
“אתם חיי. אבל גם עידו דם שלי!”
“לא, נעם. משפחה זו לא רק דם. זו אחריות. עידו מבוגר ממך, לא ילד. ואתה לא הבן חסות שלו!”
נעם שתק. פתחתי המחשב, נכנסתי לחשבון המשותף.
“מה את עושה?”
“משנה את כל הסיסמאות. הכסף של אני עובדת בשבילו לא ילך עוד לשטויות של עידו. ולא תשלם ממנו את החובות שלך אליו.”
“זה לא חוקי!”
“זה לגמרי חוקי”. אמרתי בעיניים יבשות. “ואני מחר הולכת לעו”ד, לומדת איך מגינים על הדירה. ואם תעז לחתום, אני פותחת תיק גירושים”.
“את מאיימת?”
“אני מגינה על עצמי. ועל הבן שלנו. ממך.”
נעם חטף את המעיל. “את רוצה לשלוט בי? לך על זה! אני הולך לעידו. אחתום וגמרנו.”
“ברגע שתחתום אני מגישה גירושים.” אמרתי. “באותו היום.”
הוא נעצר בפתח הבית.
“את רצינית?”
“מאוד. שבע עשרה שנה סוחבת על הגב הכול לבד. עבדתי, גידלתי, שילמתי חובות. ואתה שיחקת. עכשיו אתה רוצה לשעבד את כולנו בשביל אחך. זה די והותר.”
“אבל עידו ביקש…”
“הוא תמיד מבקש. לפני חמש שנים, עשר שנים. עידו פיתח מקצוענות בתחנון ובעזבון.”
“והוא יחזיר…”
“נעם, פקח עיניים. עידו רק לוקח. ולוקח. ועד שיעלם.”
“כעת יהיה אחרת”.
“אחרת? במלוא החוב? עכשיו זה הבית שלנו ולא רק ההורים שלך?!”
כשאמת כואבת אהבה
יאיר יצא מהחדר, מביט בנו בפחד.
“אמא… אבא… מה קורה?”
שנינו שתקנו.
“תגיד אבא, אתה באמת רוצה לקחת הלוואה בשביל הדוד עידו?”
נעם השתנק.
“שמעת?”
“הכל. ואם הוא לא יחזיר, לא יהיה לנו בית?”
“יהיה בסדר”, שיקר נעם.
“לא, יאיר,” אמרתי בקור “לך לחדר.”
“אבל…”
“עכשיו”.
חזרתי לנעם.
“אתה רואה? יאיר בן 12. אתמול היה לו לישון שליו, היום הוא דואג לעתיד. זה תוצאה של ההחלטות שלך.”
נעם התיישב על הכורסה, מוחץ את פניו בכפות ידיו.
“אני אפילו לא יודע מה לעשות…”
“אתה יודע. תבחר או עידו, או אנחנו. תתקשר אליו, תגיד סליחה, המשפחה שלי חשובה יותר.”
“אבל מה יהיה איתו?”
“מה שהיה תמיד. עידו ישרוד, תמיד מוצא מישהו אחר. אבל אם תגרור אותנו רק אנחנו נשלם את המחיר.”
שקט.
“המשך ישיר מחר עד ערב, או שאתה מתקשר ומבטל, או שאני פותחת בהליכי גירושין. חד וחלק.”
נעם התקשר בערב שאחרי.
ישבתי במטבח, עו”ד מול עיני, מסבירה ברוגע איך להגן על הדירה.
והטלפון רוטט. זה נעם.
“כן?” עניתי.
“דיברתי עם עידו.”
“נו?”
“סירבתי. הוא התרגז, קרא לי בוגד, אמר שאנחנו לא אחים. דפנה, אני פוחד שיקרה לו משהו.”
“שום דבר לא יקרה. עידו תמיד מוצא מי שיעזור לו.”
הוא חזר הביתה כעבור שעה. עו”ד כבר הלכה. נעם נראה פתאום אחר עייף, כבד, מבוגר באמת.
“יאיר ישן?”
“כן”.
התיישבנו.
“יש כאן דפי עו”ד מעכשיו, הכל חצי-חצי. גם הוצאות, גם בית ספר, גם שיעורים, גם סידורים. אתה מחפש עבודה אמיתית, מתמיד. והכי חשוב בלי סודות, בלי החלטות לבד.”
הוא שתק. ואז הנהן.
“אשתדל. אני באמת אשתדל.”
שלושה חודשים אחרי
נעם מצא עבודה בחברת בנייה. משהו אמיתי, לא זמני. התפלאתי לגלות שהוא מסוגל לבשל, לעזור בשיעורים, אפילו לבד הלך לאסיפת הורים.
עידו נעלם. החליף סים, לא התקשר.
ואני, אחרי שבע עשרה שנה, סוף כל סוף מרגישה שאני חיה. לא גוררת ולא סוחבת, פשוט נושמת עם בן אדם שבאמת התחיל לגדול.
