לא טוב לכן? הדלת פתוחה, אמרה אלינור לאורחות הלא רצויות.
שלושים שנה חיה אלינור בשקט. בעלה אמר היא הנהנה. החמות הגיעה היא שמה מים לתה. גיסתה הופיעה עם מזוודות הסבירה לה על החדר בצד. “רק לכמה ימים”, הבטיחה הגיסה. נשארה שלושה חודשים.
מה היה אפשר לעשות? לריב יחשבו שהיא אשה רעה. לסרב כולם יגידו שהיא בלי לב. אלינור למדה לסבול. אפילו למדה להיאטם, לשכוח איך לאט־לאט חייה הפכו לסדרת מילוי ציפיותיהם של אחרים.
הבעל, אבי ברק, היה איש ישיר. עבד כמנהל פרויקטים בבניין, אהב ארוחות שישי עם ברכות ולקלל את הבוס באופק מבט שבע. את אלינור קרא “המלכה שלי” ולא הבין למה היא לפעמים בוכה בלילות. התעייפת תני מנוחה. המשפחה באה תכיני אוכל. פשוט.
אחרי מותו נשארה אלינור לבד בדירה בת שלושה חדרים בשכונת ארלוזורוב שבבת ים. השבעה עברה כמתבקש: שולחן גדול, עוגות סולת, נאומים על “איש טוב”. המשפחה באה, התייפחה נעלמה. אלינור חשבה: “סוף־סוף, אולי אנשום קצת”.
אבל לא.
שבוע אחרי התקשרה הגיסה, רונית:
אלינור, אני באה מחר. מביאה כמה דברים מהסופר.
אין לי צורך, רוני.
נו, מה את מתנכרת? אני לא באה בידיים ריקות.
הגיעה עם שני שקים של אטריות ועם דרישה ברורה: לקלוט אצל אלינור את האחיין יובל, “עולה ללמוד בתל אביב”. אלינור ניסתה להיות עדינה:
יהיה לו מעונות, לא?
זה ייקח זמן! איפה יישן עד אז, ברכבת?
אלינור התרככה. יובל התמקם בחדר הצדדי, חי בבלאגן: גרביים במסדרון, כוסות בכיור, מוזיקה עד חצות. ללמוד? לא נרשם בסוף. אבל מצא ג’וב של שליח, ועכשיו הדירה של אלינור הפכה למחסן ביניים.
אולי תעבור סוף־סוף, יובל? ניסתה אלינור לשאול בחסד, חודש אחרי.
לאן אעבור? אין לי שקל לשכירות!
ועוד שבועיים באה הדסה, בתו של אבי מהנישואים הראשונים. הביאה איתה כעס בן שלושים ודרישה:
אבא השאיר לך את הדירה, ומה לי? אני הרי גם בת שלו!
אלינור שתקה במבוכה. הנכס היה רשום על שם אבי, ועבר אליה לפי הצוואה. חוקי. אבל הדסה הביטה בה כאילו גנבה.
את אפילו מבינה כמה קשה לי? המשיכה הדסה. לבד עם ילדה, שוכרת דירה!
אלינור ניסתה להסביר שזו דירתה היחידה, שאין לה כסף אחר, שגם לה אין מושג איך תמשיך. הדסה לא הקשיבה. היא לא באה להבין היא באה לדרוש צדק.
ופה התחיל הסיוט האמיתי.
בני המשפחה התחילו לבוא לעיתים תכופות. החמות צצה עם עצות “למכור את הדירה ולקנות קטנה”. רונית הגיסה, כל פעם עם אחיין אחר. הדסה, תמיד עם תלונה חדשה.
בכל ביקור כיבדה אלינור בשולחן, הרתיחה תה, הקשיבה לנזיפות.
ואז התחילו לדבר בגלוי על הדירה.
אלינור, מה לך שלושה חדרים? לוגמת תה שואלת רונית תמכרי, תקני דירת שניים. מה שביניהם עזרה לילדים.
אילו ילדים? שאלה אלינור.
להדסה. ליובל. להם קשה.
אלינור בחנה את פני יושביה. פתאום ראתה: הם לא באו לנחם. הם באו לחלק.
לא טוב לכם? אמרה בשקט. תכניסו רגל, תצאו מהדלת הפתוחה.
שתיקה התפשטה.
מה אמרת? שאלה רונית לאט.
אמרתי: תצאו מהדירה שלי. עכשיו.
כולם הביטו באלינור כאילו סיפרה סיפור על שדה בליל פסח. כאילו התחילה לדבר בשפה אחרת או בקללות המעולם לא נשמעו בבית הזה.
את לא מתביישת?! התעוררה ראשונה רונית. משפחה זה פה!
איזו משפחה? לחשה אלינור. זו שנזכרת בכתובת רק כשהיא רעבה?
אמא, שמעת? ידעתי שהיא יהירה!
החמות ישבה דוממת. אף פעם לא דיברה הרבה תמיד הסתכלה, נאנחה. וכולם הבינו: שוב אלינור אכזבה.
דליה פנתה אלינור לחמות שלושים שנה אמרת איך לחיות, איך לרצות את הבעל, איך לערוך שולחן. וכשבכיתי בלילות? “תסבלי. כולם סובלות”. זוכרת?
שפתיה של דליה נסגרו, קפוצות.
סבלתי. ועכשיו נגמר. כמו שמן במנורה היה, נגמר.
רונית חטפה את התיק:
אספר ליובל מה את. שיידע מי את באמת!
ספרי לו. רק קחי אותו. מחר. אחרת, אוציא לו את התרמיל למדרגות.
יצאו. דפקו בדלת בעוז, והנברשת רעדה קצת מההלם. אלינור נשארה במטבח, ידי רועדות, ליבה פועם. שפכה לעצמה מים מהברז, שתתה בנשימה.
הרהרה: “אלוהים, מה עשיתי?”
ואחר כך: “מה בעצם עשיתי? גרשתי אורחים לא קרואים מהדירה שלי?”
חלום הלילה היה מועך. מחשבות טסו כמו גרביים במבול ראשים. אולי צדקו? אולי אני קרה ומרושעת? אולי הייתי צריכה לסבול עוד?
אבל בבוקר עלתה בה בהירות. שקופה כמו הטל הראשון. לסבול זה זמני. שלושים שנה לא זמני. זו כבר לא הקרבה, זו התפרקות.
יובל עבר דירה אחרי יומיים. רונית באה לקחת אותו, לא מביטה בעין. יובל ממלמל משהו על “זקנה מרשעת”, אלינור שותקת. פעם הייתה מתנפצת בדמעות ומתחננת. עכשיו שקטה.
אחרי שבוע טלפון מהדסה:
אמא ואני חשבנו
איזו אמא? קוטעת אלינור. אמא שלך נפטרה, דליה החמות שלי. לשעבר.
שתיקה. הדסה לא ציפתה לזה.
טוב, טוב, לא חייבים לריב. את יודעת, אבא אהב אותך.
אהב, בדרכו. בכל זאת, הדירה כתובה עליי. חוקי. לא חייבת כלום לאף אחד.
אבל באמת, לצורך ההגינות…
הגינות? גיחכה אלינור. הדסה, היה אחרת, אם היית מברכת אותי ליום הולדת. או מתקשרת סתם, בלי שביקשת כסף. זה היה הוגן.
נהיית מגעילה אמרה הדסה בקיפאון. הבדידות רעה לך.
לא. פשוט הפסקתי לזייף.
הימים הפכו כבדות של גומי. אלינור עובדת כאחות בבית חולים, חוזרת לבד, אוכלת לבד. השכנה רחל מביאה בורקס:
אלינור, את בסדר?
לא חסר לי כלום.
המשפחה, כבר לא מבקרת?
לא.
וטוב שכך, לוחשת רחל. כל השנים רציתי לומר: “די, תתעוררי!” כל הכבוד.
אלינור חייכה. בפעם הראשונה מזמן באמת.
אבל הפחד לא היה במשפחה הנפגעת, אלא בשקט של הערב. של מי למזוג תה, למי לאחל ערב טוב. אלינור הבינה: היא חיה למען אחרים, לא בשבילה.
ומה עכשיו? לחיות לעצמה. זה היה מפחיד מכל הערות הגיסה.
חודש עבר. שוב התייצבו כולם על מפתן דלתה בלי הודעה. רונית, יובל, דליה, הדסה. כאילו סיירת באה לתקוף.
פתחה הם עומדים שם, כמשלחת. רונית בחזית.
נו, אלינור חייכה הגיסה בקור התעשתת?
על מה?
על הדירה. מחשבה על מכירה?
אלינור שקלה אותם, אחד־אחד. הם באו בטוחים: אחרי חודש לבד תישבר, תתחנן.
כנסו, אמרה כמעט שקט. אם כבר באתם.
התיישבו. החמות אל המקרר לבדוק מה יש. הדסה עם הטלפון. רונית התיישבה מולה, ידיים שלובות.
ברור לך שכאן לבד לא תסתדרי. ועד בית, תיקונים. אז למה לך דירה כזו?
לי טוב מרווח, ענתה בשוויון נפש.
אבל לבד! קפצה הדסה מהסמארטפון תראי, מצאתי: מוכרת, קונה חדר בפתח תקווה. נשאר שלושה מיליון שקל. לי מיליון, עם הילדה. יובל מיליון. לך מזדקנת בראש שקט.
אלינור לא דיברה, הביטה בהדסה. ציפורניים מוקפדות, תיק יקר.
אז בעצם אני אמורה לעבור לפריפריה כדי שתתחלקו?
זה הוגן! התרעמה הדסה. אבא עבד קשה בשביל הדירה!
לא, ענתה אלינור בנחת. הוא קיבל אותה ממשרד השיכון. שיפצתי לבד, מקצבאותיי.
אל תחפשי ריב, התערבה רונית מדברים יפה. משפחה!
פתאום קפץ בה משהו. כמו מתג שנלחץ. קליק החושך.
משפחה? איפה הייתן כשהייתי בבית חולים? מי ביקר? רונית, באת?
היו לי עניינים.
דליה? התקשרת?
החמות שותקת אל החלון.
הדסה? בכלל ידעת שאני מושפזת?
אף אחד לא אמר.
כי לא אכפת. כמו תמיד. באתן כי הדירה קורצת.
אלינור, למה את משתגעת? ניסתה רונית.
אני לא משתגעת. פשוט די. נגמרה הסבלנות.
נעמדה, פתחה את הדלת.
תצאו. עכשיו. אל תחזרו.
עזות מצח! התפוצצה הדסה. את בכלל לא שייכת!
נכון. ברוך השם.
רונית קפצה “אבי ידע!”
אילו ידע, ענתה אלינור היה כופה עליי לוותר. תמיד. עכשיו מוטל עליי.
תתחרטי! לחשה הדסה אום תזדקני, תזחלי אלינו.
אלינור חייכה. בעייפות.
הדסה, אני בת חמישים ושמונה. שלושים שנה חשבתי שלהיות טובה יקרב אנשים. שוויתורים בונים אהבה. התברר ההפך. כמה ויתורים, ככה דרישות. אני לא אזחל. אף פעם.
עזבו בדממה. רונית פנים אדומות. דליה שפתיים קפוצות. הדסה דופקת בדלת.
אלינור נשארה במסדרון, ידיים נחשלות, דופק רועם. ישבה במטבח ופרצה בבכי לא חרטה. שחרור.
שבוע אחרי צלצול מרחל:
אלינור, שמעת שהתפוצץ הכל?
לא התפוצץ. סוף סוף אמת נאמרה.
צדקת. יש לי נכדה, שירה. שלושים, התגרשה. לבד, שבורה. אולי תכירי אותה? בחורה זהב.
הכירה. שירה שקטה, עדינה, עובדת מנהלת חשבונות, שוכרת חדר במעון. הייתה באה לתה לשבת, והיו משוחחות עד מאוחר.
רוצה לעבור אליי? הציעה אלינור. יש כאן חדר ריק. שלמי ועד בית וזהו.
שירה עברה תוך חודש. גילתה: עם זרה שמכבדת גבולות, אפשר לחיות בנועם. בלי ביקורת, בלי הרמות גבה, בלי הדרכה.
אלינור נרשמה שוב לספריה שהייתה בה פעם ספרנית בשכונה. עכשיו קוראת. שואלת ספרים שמעולם לא הספיקה.
לפעמים חשבה על המשפחה. איך שם? רונית, יובל? הדסה? דליה?
אבל לא רצתה להתקשר. בכלל.
חצי שנה, רחל סיפרה:
שמעת? רונית עברה עם הבן למעונות. משעמם לה לבד במושב.
שיהיה לה מזל, ענתה אלינור.
והדסה התחתנה. עם עצמאי. אומרים, עשירה.
שמחה בשבילה.
רחל מביטה סקרנית:
את לא מרגישה פספוס?
למה?
שהן המשיכו בלעדייך.
אלינור מחייכת:
רחל, הן תמיד הסתדרו בלעדיי. רק עכשיו אני רואה את זה.
בערב יושבת אלינור ליד החלון. בחוץ דמדומים, פנסי רחוב, אנשים ממהרים. שירה במטבח, מבשלת ושרה בלחש.
אלינור חושבת: הנה, זה אושר. לא באישור של המשפחה, אלא בזה שאת אומרת “לא” ולא נחנקת באשמה.
קרה לכן להתגונן ממשפחה דביקה מדי?
