ההורים שלי הציעו לנו סכום כסף נכבד אם אביא ילד לעולם, אבל עם הזמן הבנתי יחד עם בעלי שנפלנו בפח.

אני בן יחיד, אמא תמיד אמרה שחיכתה לי הרבה שנים, אבל אם לומר את האמת לא הרגשתי ממש נאהב. כשהייתי בן 23, ואשתי הייתה בחודש החמישי להריונה, פתאום עלו בי מחשבות האם אני באמת הבן הביולוגי של ההורים שלי? ההורים שלי כבר עברו את גיל שבעים, ואנחנו במצב כלכלי על הפנים. גרים בדירה שכורה בפתח תקווה, בקושי גומרים את החודש. אני ואשתי גם לומדים וגם עובדים, אבל הכסף פשוט לא מספיק לכל ההוצאות. כבר פעמיים עמדו לפנות אותנו על רקע חובות שכר דירה, ונאלצנו ללוות כסף מחברים. אנחנו קבורים בחובות, מתקשים אפילו לדאוג לאוכל בסיסי, הקושי הכלכלי שורר אצלנו כמו אורח בלתי רצוי. לפעמים, רק בזכות ההורים שלי, יש לנו קצת אוכל על השולחן.
הם מאוד רצו שנתחתן, אז לפני שנה הלכנו לרבנות בבלי עיכובים והתחתנו. מאז כל הזמן שמענו מהם שהם רוצים נכדים. אמא שלי לא הפסיקה להדגיש ש”עכשיו הזמן, אחרת תהיו הורים מבוגרים כמוני”. האמת, לא רצינו למהר, לא היינו מוכנים נפשית, בטח לא כלכלית, להכניס ילד לעולם. אבל אז הם באו עם הצעה מפתה: “אם תביאו ילד, נעזור לכם בסכום כסף גדול, שתוכלו לקנות בית במושב”, אמרו. הם הסבירו שככה יעברו לגור במושב, ואנחנו נקבל את הדירה שלהם בעיר. ישבנו וחשבנו, והבנו שזה עשוי לפתור לנו המון בעיות – לא צריך לדאוג יותר לשכירות, ואת מה שיישאר מהכסף, נוכל לחסוך לצרכים שלנו. אמא גם הבטיחה שתשמור על הילדה כדי שאשתי תוכל להמשיך ללמוד.
מעבר לזה, הם הבטיחו לעזור כלכלית ולקנות לנו כל מה שנצטרך, לי ולילדה. אבל בפועל שום דבר לא קיבלנו מהם. אפילו חיתול אחד לא קנו. אמא שלי התקשרה כמעט כל יום בהריון לשאול אם כבר הכנו דברים ללידה, בזמן שידענו שאין לנו שקל בארנק ואפילו בגדים ראשונים לילדה לא ידענו מאיפה נשיג. היא הציעה שאמצא לעצמי עוד עבודה בערבים, שלישית במספר, כדי שנוכל לעמוד בהוצאות. כשהזכרתי לה את כל ההבטחות הכספיות שלהם היא הכחישה, וטענה שלא הבטיחה כלום, והתחילה להעביר עלינו ביקורת כבדה, קוראת לנו לא אחראיים וחסרי היגיון. כשהבת שלי נולדה, פתאום נזכרו שוב לדבר על הכסף, אבל החלטנו הפעם נסתדר לבד. קנינו דירה משלנו, כי הבנו שבסוף אי אפשר באמת להסתמך על ההבטחות שלהם.