אלירז לא זכרה כמעט את ההורים שלה. כשאמא שלה הלכה לעולמה, אבא שלה לא יכל להישאר לבד עם ילדה קטנה בידיים. הוא נסע עם אלירז לבית של סבתא שלה, הניח אותה מתחת לשער ונסע משם. סבתא של אלירז בדיוק הייתה בגינה באותו זמן, אז כל מה שהיא שמעה היה רעש של המכונית.
“מי זה הביא מישהו באמצע היום?” חשבה לעצמה סבתא, והלכה לראות.
כשהגיעה החוצה, סבתא ראתה את אלירז הקטנה.
“איזה טיפשון! לפחות היה יכול להודיע!” מלמלה, לקחה את אלירז ביד והכניסה אותה פנימה. בערב סבא חזר מהעבודה.
מה? מרק השאיר אותה פה?
כן, הביא אותה, הניח אותה ליד הגדר ונסע כאילו זה מכולת. בחורים של היום…
שניהם רטנו עוד הרבה ואז הלכו לישון. הזמן עבר. הסבים שפכו את הלב והנשמה שלהם על הנכדה.
הם לימדו את אלירז לכבד אנשים ולהיות בעלת בית טובה. אלירז גדלה, הפכה לעוזרת צמודה של הסבים, והם פשוט לא יכלו להפסיק להתגאות בה, ממש כמו שהייתה אמא שלה בזמנו. גם אמא שלה עזרה להם, ואז נפטרה פתאום. מה שנשאר לסבים זה רק זכרון הבת.
אלירז כבר סיימה בית ספר. יום אחד, סבא החל בשיחה:
הנכדה שלנו חכמה וחרוצה. חבל שלא נוכל לשלוח אותה ללמוד משהו רציני…
“צודק, בימינו בלי לימודים לא הולכים רחוק…”
הסבים גירדו את השקלים האחרונים וחסכו כמה יכלו, ושלחו את אלירז לעיר ללמוד. אלירז סיימה בהצטיינות תואר בכלכלה, ואז חזרה אל המושב בו גדלה.
לא ממש התאים לה להיות בעיר. הסבים שלה היו בעננים הם כבר לא יהיו בודדים בזקנתם. אלירז החליטה לפתח את המושב. התחילה לגדל ירקות, לקחה הלוואה, קנתה חלקת אדמה והעסיקה אנשים. בהמשך בנתה לול וקנתה עדר קטן. רק שלא היו לה מספיק עובדים, אז היא פרסמה מודעה בעיתון. הציעה שכר יפה ודירה.
ואז הגיע גבר אחד מרופט ומזוקן, היה ברור שהחיים לא ריחמו עליו. הוא ניגש לאלירז והציג את עצמו: “אני אבא שלך.”
הוא לא ביקש ממנה כלום, כי אחרי עשרים שנה ידע שזה לא לעניין. ביקש רק דבר אחד להיות לידה. נשאר לבד בחייו, וחשב שאולי יוכל לעזור קצת, איכשהו. אלירז כעסה, אבל אחרי כמה חודשים סלחה לו. מאז, הוא גר איתה ועוזר לה בכל, פחד להישאר שוב לבד.
נו, מה אתם אומרים אלירז עשתה טוב שסלחה לו?
