הייתי צעירה כשפגשתי את האיש הזה. הוא התנהג אליי בצורה מושלמת, הציף אותי במחמאות ונתן תחושה שהוא הגבר האידיאלי. אבל ברגע שקיבל את שרצה נעלם מחיי. הפרידה ממנו ריסקה אותי, ולא דמיינתי מה עוד מצפה לי. הייתי המומה כשגיליתי שנכנסתי להיריון. בתחילה ניסיתי להסתיר זאת מאמא שלי, אך עם הזמן, וכבר כשהייתי בחודש הרביעי, הבנתי שאי אפשר להסתיר דבר כזה לאורך זמן. קיבלתי החלטה קשה וסיפרתי לה, והיא עדכנה מיד את אבא שלי. כל מה שקיבלתי בתמורה, היו האשמות ואיחול מר מפי אמי: הלוואי שלא הייתי יולדת אותך מעולם.
פחד מבושת מול כל הקהילה גרם להורים שלי ללחוץ עליי לעבור הפלה למרות שידעתי שיש בכך סיכון לבריאותי. נכנעתי, אבל אחרי כן בכיתי בלילות, מוצפת בתחושת בגידה כלפי התינוק שלי. עד היום אני מבקשת סליחה מבורא עולם על מה שעשיתי. החיים שלי נעצרו לחלוטין. כל כך התייסרתי, שאיחלתי פשוט להיעלם, לא רק מבחינה נפשית, אלא גם גופנית. אבל ההורים שלי לא הראו טיפת חמלה כל מה שעניין אותם היה איך ייראו בעיני אחרים.
אחרי שנתיים, כשהרגשתי שאני פשוט לא מצליחה לנשום בבית הזה, עזבתי. השלמתי בגרות, למדתי והשגתי מקצוע מכובד. בניתי קריירה מוצלחת, והרווחתי כסף יותר ממה שאי פעם חלמתי עליו. אבל דבר אחד היה חסר, דבר שלא יכולתי לקנות גם עם כל השקל החדש משפחה. הזמן שעבר הרס לי את הסיכוי להיות אמא. למרות שפגשתי גברים ואפילו קיבלתי הצעות נישואין, ברגע ששמעו שאני לא יכולה ללדת נעלמו, כאילו לא הייתי קיימת.
אני מאשימה את ההורים שלי. הם לקחו ממני את האפשרות להיות מאושרת באמת, להחזיק ילד משלי בידיים. אני לא רוצה קשר איתם, אפילו לשוחח לא כל שכן לראות אותם. כשאבא שלי עבר התקף לב ואמא שלי התחננה שאבוא לסייע, סירבתי. אני מרגישה שהם בגדו בי, ובצדק אני מחזיקה בהם כל האחריות. המצפון לא נותן לי מנוח, אז אני שולחת להם כסף בכל חודש. אבל נשבעתי לעולם לא אכאיב כך לבת שלי. הורים צריכים לעמוד לצד ילדיהם, לא להתרחק מהם דווקא בשעת משבר. ההורים שלי לא השכילו להבין כמה אושר הם גזלו מהחיים שלי.
