אני ונעמה, אשתי, יחד כבר שתים-עשרה שנה לא רע בכלל, נכון? בהתחלה היה פשוט נהדר: אני עבדתי, נעמה טיפלה בבית, והיא העניקה לי שני ילדים נפלאים בת ובן.
לא מזמן קיבלתי קידום בעבודה והמשכורת שלנו עלתה. הייתי בטוח שזהו אפשר להירגע ולהיות מאושרים. אבל דווקא אז הגיעו בעיות שלא ציפיתי להן. פתאום נעמה התמכרה לסדרות. זה ממש מוזר היא בולעת הכל, מהסדרות המשטרתיות ועד לטלנובלות טורקיות, וכמובן הדראמות הקוריאניות החדשות האלה (המילה “דראמה” רק לאחרונה למדתי, האמת).
אם זו הייתה רק דרך שלה להירגע לא הייתי מתערב. אבל לאט לאט, הסדרות הפכו למרכז החיים שלה. כל הזמן שלה מוקדש לטלוויזיה; היא כבר כמעט לא מנקה את הבית או מבשלת. כשאני מזכיר לה את זה, היא מציעה להזמין אוכל מוכן, כל עוד יש לנו כסף. וזה בסדר פה ושם, אבל לא הגיוני שהילדים יאכלו כל היום משלוחים.
גם היא בעצמה עלתה במשקל כל הזמן על הספה מול המסך, משהו לנשנש ביד. ניסיתי להוציא אותה קצת הצעתי לה להירשם יחד למכון כושר או לבריכה, אבל תמיד אותה תשובה: “אני עייפה.” ממה, אני שואל את עצמי? פעם אפילו שכרתי עוזרת כדי שתעשה ניקיון יסודי, חשבתי שזה יעודד אותה, אבל ההפך נעמה החליטה שמעכשיו היא בכלל לא צריכה לטרוח. אפילו לילדים לא תמיד יש לה זמן כל שנייה מוקדשת לגיבורי הסדרה הבאה.
אני כבר לא יודע איך להתמודד עם זה. פעם הייתה אישה תוססת ומעניינת, ממש אהבתי אותה. היום היא מתעניינת רק במה שקורה על המסך. לא פעם אני חוזר מוקדם מהעבודה רק כדי להפעיל מכונת כביסה או לעשות שיעורים עם הילדים. חמותי, דרך אגב, תמיד מצדיקה אותה למרות שפעם חשבה שאני לא מספיק טוב בשביל נעמה אז גם ממנה אין לי שום תמיכה.
אני כבר מתחיל לחשוב ברצינות על גירושין. הלב שלי נשבר במיוחד בגלל הילדים הם אלה שסובלים פה הכי הרבה. אני מרגיש כל כך אבוד, לא יודע מה לעשות ואם בכלל יש מוצא מהמצב הזה.
