אני ונעמה, אשתי, יחד כבר שתים־עשרה שנים לא היסטוריה רעה בכלל, נכון? בהתחלה הכול היה מעולה, עבדתי קשה, נעמה דאגה לבית, הביאה לי שני ילדים נפלאים בת בשם תהל ובן בשם איל.
לא מזמן קודמתי בעבודה, והמשכורת של המשפחה עלתה. אפשר לחשוב תחיה ותהיה מאושר. אבל אז התחילו להגיע בעיות ממקום שלא ציפיתי. פתאום, נעמה התמכרה לסדרות טלוויזיה. מוזר, היא רואה כל דבר מהפקות משטרה ישראליות ועד רומנים טורקיים למיניהם, ואפילו דרמות יפניות. אני בעצמי רק לאחרונה הכרתי את המושג הזה.
לא היה לי אכפת אם נעמה רוצה להירגע כך, אבל עם הזמן הסדרות התחילו למלא לה את כל היום. הבית התחיל להיות מבולגן, אוכל טרי בקושי היה, הילדה והילד אכלו כל מה שיש. כששאלתי אותה על זה, היא הציעה שנזמין אוכל מוכן אם התקציב מאפשר. בסדר, פעם ב… אבל שהילדים שלנו יגדלו כל יום על אוכל מהיר?
מעבר לזה, נעמה עצמה התחילה לעלות במשקל, כי היא יושבת כל הזמן מול המסך ואוכלת שטויות. ניסיתי להוציא אותה מהשגרה הצעתי שנלך יחד למכון כושר או לבריכה, אבל התשובה תמיד אותה תשובה: “אני עייפה”. ממה את עייפה, אני שואל את עצמי כל פעם מחדש. פעם אחת רציתי לעשות לה שיעור, והבאתי עוזרת בית שתחזיק קצת סדר. במקום שנתמרץ, נעמה החליטה שזהו עכשיו אין לה שום צורך לזוז או לטפל בבית. אפילו בילדים היא לא תמיד מתפנה כל הזמן תפוס לה על הסדרות המהוללות.
אני באמת לא יודע איך להתמודד איתה. האישה שהכרתי חיה, מלאת עניין ושמחת חיים הפכה למישהי שממש אובססיבית רק למה שקורה על המסך. הרבה פעמים אני מוצא את עצמי חוזר מהעבודה, צריך להפעיל מכונת כביסה או להכין שיעורים עם תהל ואיל. גם אמא של נעמה בצד שלה לגמרי למרות שפעם חשבה שאני לא ראוי לבת שלה. אז משם עזרה גם לא תבוא.
האמת, יש לי מחשבות על גירושין. חבל לי מאוד על הילדים הם אלה שסובלים פה הכי הרבה, ואין לי מושג איך לצאת מהמצב הזה. מרוב תסכול, אני אפילו לא יודע איפה להתחיל לחפש פתרון.
הלקח שלי? אני מבין היום שלפעמים צריך לדבר על הדברים ברגע שהם מתחילים להסתבך, לא רק כשהם כבר מתדרדרים. ואני מתפלל שתהיה לי את התבונה והכוח להחזיר לעצמי ולמשפחה שלי את השקט והשמחה שהיו לנו פעם.
