אני בן 41 ואף פעם לא בגדתי באשתי, אבל לפני שהכרתי אותה הייתי רחוק מלהיות צדיק — מעולם לא הייתה לי חברה רצינית, הייתי חופשי וחייתי כמו גבר חופשי

אני בן 41 ומעולם לא בגדתי באשתי. לפני שהכרתי אותה, לא הייתי מלאך אפילו רחוק מזה. אף פעם לא הייתה לי חברה רצינית. הייתי חופשי, חי כמו רווק אמיתי בתל־אביב. יוצא עם אחת ביום חמישי, נפגש עם אחרת בשישי, מבלה במסיבות בשבת. אף אחד לא ציפה ממני להסביר או להתחייב, כי פשוט לא הבטחתי לאף אחת דבר.
עבדתי בנגרייה חשמלית בדרום העיר, מרוויח יפה בשקלים. אחרי העבודה הייתי יוצא עם החבר’ה לפאבים ברוטשילד, מועדונים ביפו, ימי הולדת בדירה של איזה חבר. לפעמים הייתי מבלה לילה עם מישהי, ובבוקר פשוט מתפוגג מהחיים שלה לא מתוך רוע, אלא כי לא חיפשתי משהו משמעותי. תמיד אמרתי שלהיקשר זה לא בשבילי.
הכל השתנה ביום שבו פגשתי את אשתי. זה קרה בבית החולים ‘איכילוב’, שם היא התנסתה כאחראית משמרת. הייתי שם כדי לבדוק תקלה חשמלית. היא ביקשה ממני עזרה עם שקע שבור, וכך התחלנו לדבר. שאלה איך קוראים לי, שאלתי אותה את אותו הדבר, צחקנו קצת, ובסוף המשמרת היא נתנה לי את המספר שלה. שלחתי לה הודעה עוד באותו ערב לא כאדם שמחפש ריגושים, אלא קצת מתוח כמו נער.
הפגישות הראשונות שלנו היו ממש פשוטות. טיולים לאורך הטיילת, גלידה על ספסל בכיכר, קפה ומאפה אחרי העבודה. לאט־לאט התחלתי להפסיק לתת תשומת לב לנשים אחרות לא כי היא דרשה, אלא כי לא הרגשתי צורך בכך. ידעתי שזו לא עוד אחת.
כשביקשתי שתהיה חברה שלי, אמרתי לה בצורה ברורה: “אם אנחנו מתחילים משהו, אני עושה את זה עד הסוף. לא מעוניין בחצאים.” היא הסתכלה עליי רצינית וענתה, “אני לא אוהבת לחלוק.” אמרתי, “גם אני.” ומאותו רגע הבנתי נאמנות היא לא רק להפסיק להסתכל על אחרות, אלא לכבד את ההתחייבות שנתת.
התחתנו בלי פוזה. גרנו בחדר שכור ברחוב התקווה, מיטה מושאלת, תנור קטן. עבדנו בלי סוף היא כל לילה במשמרת, אני שעות נוספות בנגרייה. לא היו לנו הרבה זמן או אנרגיה להרפתקאות. היו לנו חשבונות, עייפות וחלומות משותפים.
היו גם פיתויים. בעבודה, קולגה כתבה לי הודעות בשעה שתיים בלילה שלחה לי “תמונות מקריות” וטענה שמגיע לי יותר מ”אישה עייפה”. יום אחד חיכתה לי ליד החניה והציעה שניסע ביחד לצימר. אמרתי לה לא. נכנסתי לאוטו, נוסע ישירות הביתה.
במסיבת יום הולדת של חבר, מישהי שיכורה התיישבה לידי והתחילה לגעת לי ביד. קמתי, חיפשתי את אשתי, ועזבנו בלי לומר שלום העדפתי להיראות קצת חוצפן מאשר לחצות קו שאין ממנו דרך חזרה.
החברים שלי אוהבים לצחוק עליי. אומרים שפעם הייתי “חי”, ועכשיו אני “משעמם”. הם לא טועים אני כבר לא אותו אדם. פעם חייתי רק בשביל עצמי; היום אני חי מתוך חיבור, עם מישהי.
לא מזמן הבן שלי שאל אותי אם היו לי נשים אחרות מאז שהתחתנתי. עניתי לו “לא”. הוא הביט בי מופתע, ואמר שרוב החברים שלו עם הורים גרושים בגלל בגידות. אז הבנתי שהבחירה שלי לא משפיעה רק על הנישואים שלי היא מעצבת גם את הילדים שלי.
בעבר הייתי גבר של חופש, כי לא הייתי מחויב לאף אחת. אבל ביום שבו בחרתי בה, באישה שאיתה אני רוצה להזדקן, הבנתי שנאמנות היא לא כלא היא בחירה יומיומית. עד היום אני לא מתחרט על זה שבחרתי בה, כל יום מחדש.