במשפחה שלנו היו שתי בנות: אני ועינב. היה ברור לכל שהורינו שמים את עינב במרכז ליבם, והם לא הסתירו את ההעדפה הזו אף פעם. כבר מילדותה עינב קיבלה תמיד את הדברים הכי טובים, ואני קיבלתי רק מה שנשאר. עינב דומה מאוד להורים שלנו, היא יפה בצורה יוצאת דופן, ואילו אני דומה לדוד שלי מצד אבא, שאף אחד לא הגדיר כיפה במובן הרגיל. אפילו ההורים שלי כינו אותי “לא יפה”. אחרי שסיימתי את בית הספר התיכון, הוריי קנו לעינב דירה בתל אביב והתחילו לשפץ אותה. בינתיים אני נשלחתי לגור עם סבתא שלי בדירה שלה בירושלים.
באותה תקופה סבתא שלי חלתה מאוד, ואני הייתי חייבת למהר אחרי בית הספר ולדאוג לה. אז היא סיפרה לי שהיא מתכננת להוריש את הדירה שלי להורי. כמה פעמים ביקשתי מההורים שלי עזרה, כי היה לי קשה להתמודד לבד עם טיפול באישה קשישה. אבל הם טענו שהם עסוקים בלסדר לעינב את הדירה שלה. רגע לפני שנפטרה, סבתא אמרה לי שחסכה לי סכום כסף גדול במיוחד עבורי, וביקשה שאשמור את זה בסוד מההורים ושאקח את הכסף לעצמי בלי שידעו. אחרי ההלוויה, ההורים שלי הפכו את הדירה כדי לחפש את הכסף, אך כל המאמצים שלהם היו לשווא.
באותה עת כבר הייתי בעלת דירה משלי בחיפה עם שני חדרים והתחלתי לשפץ אותה. למרות זאת, המשכתי לגור בבית של סבתא שלי. חודשיים לאחר מכן, ההורים הודיעו לי שהם מתכוונים להשכיר את הדירה, כי עינב זקוקה לעזרה כלכלית והאחות שלה מתקשה. כמובן ששאלתי אם אוכל לקבל דירה משלי. הם ענו שאני כבר מבוגרת ושהגיע הזמן שאלמד להתמודד לבד עם החיים. וכך עשיתי. כשהדירה שלי סוף סוף הייתה מוכנה, עברתי אליה. מצאתי אפילו בן זוג, והקשר בינינו היה רציני מאוד. אך ברגע שההורים שלי גילו שקניתי דירה בעצמי, הם כינו אותי גנבת. נמאס לי מההשפלות והעלבונות, ביקשתי מהם לצאת מחיי וניתקתי איתם כל קשר.
