החבר לשעבר שלי הסתיר אותי מחבריו כי לדעתו “אני לא מתאים לרמה שלו”

האקס שלי הסתיר אותי מהחברים שלו כי לדבריו “אני לא ברמה שלו”. ידעתי את זה מההתחלה, ובכל זאת נשארתי. הוא הגיע ממשפחה עשירה במושבה קטנה אביו היה איש עסקים גדול, אמו לא עבדה, הם גרו בבית ענק ונסעו ברכב חדש. אני חייתי בשכונה רגילה, עבדתי כקופאית בסופר ועזרתי לאמא שלי עם החשבונות בבית.
הכרנו בבית קפה, כשקניתי קפה לפני המשמרת. הוא התחיל להתקשר אליי, לשלוח הודעות ולהזמין אותי לדייטים. בימים הראשונים הכל היה יפה, אבל מוזר. הוא אף פעם לא לקח אותי למקומות שבהם נפגש עם החברים שלו. תמיד בחר מקומות מרוחקים ושקטים, שבהם אף אחד לא מכיר אותנו. אם הסתובבנו במרכז תל אביב ופתאום ראיתי מישהו שאני מכירה, הוא מיד עזב את היד שלי ואמר: “בואי נלך מפה.” שאלתי אותו למה הוא עושה את זה, והוא ענה: “החברים שלי שיפוטיים מאוד, לא רוצה רכילויות.” בלעתי את ההסבר הזה.
הפעם הראשונה שבה זה באמת הכה בי הייתה במסיבת יום הולדת של אחד מחבריו. הוא הזמין אותי, התלבשתי יפה, קניתי שמלה פשוטה אך אלגנטית. כשנכנסנו הוא לחש לי: “תישארי פה ליד הבר, אני הולך להגיד שלום לכמה חברים.” עברו עשרים דקות, אחר כך ארבעים. ראיתי אותו מרחוק צוחק, מצטלם ומחבק אנשים. הוא לא הציג אותי בפני אף אחד. כשניסיתי להתקרב, הוא הניח את היד לפניי ואמר: “חכי רגע בחוץ.” בחוץ הסביר לי: “יש פה אנשים חשובים, לא רוצה שיהיה מביך.”
עם הזמן הוא התחיל לזרוק הערות שיותר ויותר כאבו לי. הוא אמר שאני מדברת “בצורה פשוטה מדי”, שצריך לשנות את סגנון הלבוש שלי, ושלא יעלה תמונות שלי במדיה החברתית כי “המשפחה שלו שמרנית”. הוא אף פעם לא לקח אותי לבית שלו. אף פעם לא פגשתי את ההורים שלו. כשהזמנתי אותו ליום הולדת של אמא שלי, תמיד מצא תירוצים עבודה, רכב, עייפות. אבל כשיש אירוע אצל החברים שלו, הוא נעלם לכל סוף השבוע.
יום אחד שאלתי אותו ישירות: “אתה מתבייש להיות איתי?” הוא שתק לכמה שניות ואז אמר: “זה לא בושה פשוט אנחנו מעולמות שונים. את בן אדם טוב, אבל החברים שלי ברמה אחרת. אני לא רוצה שיחשבו שאני פחות.” המשפט הזה שבר אותי. שאלתי אותו: “ואתה, אתה יכול לשפוט אותי?” הוא רק משך בכתפיו.
החלק הכי קשה היה כשגיליתי תמונות שלו עם קולגה בתו של עורך דין מוכר בעיר. מסעדות, אירועים יוקרתיים, חיוכים, תיוגים. איתה הוא הצטלם בגאווה. אותי הוא הסתיר. כששאלתי, הוא אמר שהיא “רק ידידה”. רבנו באמת. אמרתי לו שאני לא מוכנה להיות הסוד של אף אחד. הוא ענה: “אם את לא אוהבת איך שזה, אז אפשר להפסיק.”
וזה מה שקרה. נפרדנו שם. הלכתי לבד כמה רחובות ובכיתי. שבוע אחר כך הוא כבר היה עם אותה אישה באופן רשמי. המשכתי ללכת לעבוד ולראות את התמונות שלו עם בגדים נוצצים, טיולים וסרטים חדשים. הוא אף פעם לא התנצל. אף פעם לא אמר שפגע בי.
היום אני מבינה שיותר משנה הייתי הילדה שאף אחד לא אמור היה לראות. זאת שקיימת רק מאחורי דלתות סגורות. זאת ש”לא מספיק טובה” להיות בתמונה המשותפת. וזה משהו שלא נמחק מהר.
היום אני יודעת שבחיים לא שווה להסתתר, כי כל אחד ראוי להיראות ולהיות גאה בעצמו. מי שמרגיש צורך להסתיר אותך, לא מתאים להיות לצידך. הדבר החשוב ביותר הוא לכבד את עצמך ולהיות עם מישהו שמכבד ומעריך אותך בדיוק כמו שאת.