החבר לשעבר שלי הסתיר אותי מהחברים שלו כי לדעתו “אני לא ברמה שלו”

החבר לשעבר שלי תמיד הסתיר אותי מהחברים שלו. בעיניו, “לא הייתי בגובה שלו”. ידעתי את זה מההתחלה, ובכל זאת נשארתי. הוא בא ממשפחה עשירה במושבה סמוכה אבא שלו בעל עסק גדול, אמא שלו לא עבדה, גרו בבית ענק והיו להם מכוניות חדשות. אני, לעומת זאת, גדלתי בשכונה רגילה, עבדתי כקופאית בסופר ועזרתי לאמא שלי עם ההוצאות בבית.
נפגשנו בבית קפה בתל אביב, שם קניתי קפה לפני המשמרת. הוא התחיל להתקשר, לכתוב לי הודעות, להזמין אותי למפגשים. בהתחלה הכול היה יפה, אבל משהו היה מוזר אף פעם לא לקח אותי למקומות בהם הוא נפגש עם החברים שלו. תמיד בחר מקומות רחוקים, דיסקרטיים, איפה שאף אחד לא מכיר אותנו. אם היינו מטיילים ברחובות רוטשילד והוא פגש מישהו שהוא מכיר, מיד שחרר את היד שלי ואמר: “בואי נעבור לצד השני”. כששאלתי למה, ענה: “החברים שלי מאוד ביקורתיים, לא רוצה שיהיו רכילות”. החלטתי לבלוע את ההסבר.
הפעם הראשונה שהבנתי באמת מה קורה הייתה במסיבת יום הולדת. הוא הזמין אותי, התלבשתי יפה, קניתי שמלה פשוטה אך נאה. ברגע שנכנסנו, הוא לחש לי: “תישארי ליד הבר, אני הולך לברך כמה חברים”. עברו עשרים דקות, אח”כ יותר מארבעים. ראיתי אותו מרחוק צוחק, מצטלם עם אנשים, מחבק אותם. אף אחד לא הוצג בפניי. כשניגשתי אליו, הרים יד מולי ואמר: “תחכי רגע בחוץ”. בחוץ הסביר: “יש כאן אנשים חשובים, לא רוצה שיהיו אי-נעימויות”.
עם הזמן התחיל לשחרר הערות שכאב לשמוע שאולי אני מדברת “יותר מדי פשוט”, שכדאי שאחליף סגנון לבוש, שלא יפרסם תמונות שלנו יחד כי “המשפחה שלו שמרנית”. אף פעם לא הזמין אותי לבית שלו, לא פגשתי את ההורים שלו אף פעם. כשקראתי לו למסיבת יום הולדת של אמא שלי, תמיד היו תירוצים עבודה, רכב, עייפות. אבל לאירועים שלו הוא פשוט נעלם לכמה ימים.
יום אחד החלטתי לשאול אותו ישירות: “אתה מתבייש להיות איתי?” הוא שתק כמה שניות ואמר: “זה לא בושה אנחנו פשוט מעולמות שונים. את אדם טוב, אבל החברים שלי ברמה אחרת. לא רוצה שיעשו לי שיחה אחר כך”. המשפט הזה שבר אותי. שאלתי: “ואתה לא שופט אותי?” הוא רק משך בכתפיים.
הכי קשה היה כשגיליתי תמונות שלו בפייסבוק עם קולגה בת של עורך דין מוכר ברמת השרון. מסעדות מפוארת, אירועים נוצצים, חיוכים, תיוגים. איתה הוא הצטלם בגאווה. לאזכור אחד עליי. כששאלתי מה קורה, אמר שהיא “רק ידידה”. רבנו ברצינות. אמרתי לו שאני לא אהיה חברה סודית. הוא ענה: “אם זה לא מתאים לך, אז נגמר בינינו”.
וככה זה הסתיים. נפרדנו באותו ערב. הלכתי לבד ברחובות ושמבכתי. שבוע לאחר מכן כבר היה זוגי רשמי עם אותה אישה. אני חזרתי לעבודה בסופר, המשכתי לראות את התמונות שלו עם בגדים יקרים, טיולים, ערביות בחוץ לארץ. מעולם לא התנצל, מעולם לא אמר שפגע בי.
היום אני יודע שבמשך שנה הייתי הבחורה שאף אחד לא אמור לראות. זו שהייתה קיימת רק מאחורי דלתות סגורות. זו שלא הייתה מספיקה לעמוד בתמונה המשפחתית. וזה לא נמחק כל כך מהר.