לא יכולתי יותר לסבול איך ההורים שלי מתייחסים אליי. בפעם הראשונה, סיימתי את השיחה עם אמא שלי בפתאומיות, פרקתי עליה את התסכול שלי וזרקתי את הטלפון על הקיר מרוב כעס הוא נשבר. ידעתי שהתנהגתי בצורה מוגזמת, אבל לא הצלחתי להשתלט על הסערה שבפנים קצף, כעסים, תסכול וחוסר אונים. התפרצתי בבכי על מה שקורה בתוך הלב שלי, הרגשתי את כובד הרגע הזה.
עבדתי בשתי עבודות ולא קיבלתי אפילו שקל אחד מההורים שלי. זה רק הגביר את תחושת התסכול והשבר. ההבנה שההורים שלי מתרכזים אך ורק באחותי כל השנים האלה רק העמיקה את הכאב. הייתי רוצה לשמוח בשבילה, אבל כל הזמן המחשבות נסובו סביב הכסף.
הטלפון המשיך לצלצל, והראשונה הייתה אמא שלי, שביקשה ממני להלוות לה כסף. לאור המצב הכלכלי שלי, החלטתי להגיד “לא”. אחר כך קיבלתי הזמנה למסיבת חנוכת בית של אחותי ושוב, סירבתי. כמה ימים אחר כך, אמא שלי באה לבקר, קיוויתי שאולי תתנצל על שביקשה ממני כסף עבור הדירה של אחותי, במיוחד כשהיא יודעת שאני מתקשה כלכלי.
במקום זה, השיחה נהייתה מתוחה ומסובכת. אמא שלי הרגישה שאני נעלבת ושאלה למה אני כל כך עסוקה רק בכסף. ניסיתי להסביר שזה לא רק עניין כספי. הדגשתי את כל הבעיות שיש לי עם המשכנתא דבר שההורים מכירים היטב, אבל מתעלמים ממנו כל הזמן. בתגובה, אמא שלי התחמקה מהשיחה והאשימה אותי שאני חושבת רק על כסף.
הלב שלי נשבר. רבתי איתה וסיפרתי כמה אני רוצה שיכירו בי ויאהבו אותי. שאלתי אם עשיתי משהו רע, שמגיע לי יחס שונה מהיחס שאחותי מקבלת. אחרי השיחה, הייתי מותש מכל הרגשות. בכל זאת, ניסיתי לחשוב איך ממשיכים הלאה, ואיך אפשר למצוא שלום ואהבה בתוך המשפחה שלי.
היום, כשאני כותב את זה ביומן שלי, אני מבין שזה לא רק הכסף או היחס זאת התחושה שאני צריך להגן על עצמי ולהגיד את האמת שלי, גם כשלא תמיד שומעים אותי. הכאב מלמד אותי להיאבק על המקום שלי בתוך הבית. הכי חשוב, למדתי שלא משנה כמה קשה תמיד אפשר לנסות לבנות גשר לאהבה ולסליחה.
