נו באמת, רותילה, מה קרה? חסכת לי כמה מלפפונים מהערוגה שלך? גם ככה הם גודלים לך יותר מדי, הופכים למרים, ולי הנכדים באו, צריכים קצת ויטמינים. אל תהיי חשוכת לב, אנחנו שכנות, גרות דלת ליד דלת!
רותי השעינה את מרפקיה על גדר הרשת הנמוכה בין החלקות, חיוכה הרחב נמרח על פניה. ביד אחת החזיקה קערת פח עם חצי מהתותים שלי, וביד השנייה כבר שלחה אצבעות לכיוון שיח הפטל שצמח בדיוק בצד שלי.
אני, רבקה, כרעתי בין ערוגות הגזר, חופרת ומנקה עשבים זעירים בברכיים חשופות. גבִּּי סבל בשקט, והסעיף דפק כאילו מזכיר שעוד מעט שוב יכאיב. ניגבתי זיעה מהמצח בגב כף ידי המלאה באדמת מישור החוף השחורה, ולטשתי ברותי מבט כבד. זה אנחנו שכנות, משלנו שמעתי כבר שנה שלישית, בערך מאז שאלי ואני קנינו את הבקתה הזאת, הופכים אדמת טרשים וחול לפתע לגינה לדוגמה.
רותי, אמרתי בנחת, אך בהחלטה. גם לך יש תותים. ראיתי שמגדלים אצלך. למה לא אוספת?
מה יש, זה בקושי תות, נפתחה רותי בצחוק חסר בושה. קטנים, חמוצים, ולא נשאר מהם ממילא התולעים קודם גומרים. אני לא משקיעה בגינה כמוך, עם כל הדשנים וההוראות. אצלי הכול טבעי, ישר מהבורא. אצלך תות אחד שווה גרעין אבוקדו! חבל להשאיר שיתבזבז. גם יש רק אתכם פה, את ואלי, מה תעשו עם כל השפע הזה? תתפוצצו…
נשמתי עמוק. הלוגיקה של רותי יותר חזקה ממחלף איילון. היא באמת האמינה שמי שיש לו הרבה חובת הערבות שלו לחלוק עם מי שלא. ולמה אין לה? סתם כי עצלה, לא מתייחסת לגינה בכלל.
החלקה של רותי הזכירה יותר אתר פסולת מאשר גינה: עצי פרי עקומים, ערוגות עזובות ומלאות עשבים, ובכל מקום שושנת-הבר וטיפות הרדוף. רותי באה לבקתה רק לנוח מהחיים חצי מהיום נמרחת בכסא נוח עם רדיו עברי צורח לה עד לשכנים, צולה נקניקים זולים על בלוקים.
אני, מאידך, משקיעה באדמה כמו סבתא מהעיירות: יודעת כל שתיל בשם, מזמינה זרעים נדירים מחול, קמה לפני זריחה לפתוח חממות, והשקיה וגיזום עד ליל. כל עגבנייה אצלי נולדה מתוך כאבי גב, עבודה של יום ולילה, חרדת קרה בלתי צפויה.
רותי, תורידי את הקערה, ביקשתי. את התותים אני שומרת לריבה, כל אחד אצלי מתוכנן לסיר.
נו, רבקה, גלגלה רותי עיניים. חשוכה! מה, חבל? רק באתי לתת לילדים לטעום. לא נעים לך לקחת להם מהפה, נכון?
היא חטפה תות ענק, דחפה לפה ורקדה חזרה לביתה.
נשארתי בערוגה, כולי רותחת מבפנים. אלי יצא מהסככה עם מלטש ביד, ראה את הסצנה, אבל כמו גבר ישראלי טיפוסי לא התערב: לא נכנס למריבות של נשים.
רות שוב רועה בשדה שלך? שאל, מתקרב.
רועה, עניתי. כמו עז נודדת. זה כבר באמת עובר כל גבול, אלי. בשבת שעברה חטפה קישואים, אמרה חשבתי שהם גדלים מדי, סתם נפסדים. עכשיו תותים מול העיניים.
תעשי גדר מסיבית, הציע אלי. ברזל מגולוון, שני מטר.
אי אפשר, אסור לפי התקנון במושב גדר אטומה, רק רשת ושיחים. ואין לנו עכשיו כסף לזה, הרי השקענו חממה חדשה.
המצב הלך והחמיר עם כל שבוע. יולי היה רותח, היבול היה שופע עגבניות מתבגרות באשכולות, מלפפונים מתפקעים מרוב מיץ, פלפלים זוהרים. וככל שהיה יותר ביבולכך רותי נהייתה קבועה יותר ליד הגדר.
בשבת אחת הביאה אליה חבורה, עשרה איש, מוזיקה, שתייה עד אובדן חושים. בערב, כשאני משקה את הערוגות, רותי מופיעה בגדר, כבר נראית עייפה מהחיים.
רבקה! קראה. תעזרי לשכנה, נגמרו הסלטים, צריך משהו טעים! תתני מחמששש עגבניות, ובזיליקום, שיהיה חגיגה לעוד סבב…
החזקתי את הצינור ביד.
רותי, רוב העגבניות אצלי עוד לא בשלות. מה שמוכן מחר לבנות בעיר.
נו, רבקה, התעקשה. מה זה עוד כמה עגבניות בשבילך? בשביל אורחים!
לא, חתכתי, לא היום.
חיוכה התמוסס, מבטה התקשה.
טוב תשבי לך עם העגבניות שלך לבד! שלא יצמח לך כלום פעם הבאה. ככה שכנים עושים?! אצלך בחיים אי אפשר לקבל סוכר בחורף.
אותו ערב זרקו אצל רותי בדיחות, צחקוקים ודיבורים: תל אביבית כזו, מתנהגת כמו קומת גג, על ירקות נלחמת. חונק דמעות. נכנסתי הביתה, טרקתי חלונות, הדלקתי כוכב נולד בקולי קולות.
בבוקר, אני פותחת את הדלת החממה החדשה פתוחה לרווחה. הלב שוקע. רצה לערוגות אכן, כל העגבניות הגדולות נקטפו בגסות, ענפים מרוסקים, מלפפונים על האדמה חבולים, הבזיליקום והכוסברה נשלפו עם השורש.
עמדתי שם, מזועזעת. זה לא רק גניבה זו השפלה, זרות לעמל, לזמן שלי, לי.
אלי! קראתי חנוקה.
הוא בא, ראה ושאלן.
זה כבר חוצה קו, רבקה. גניבה ברורה.
מי יוכיח, אלי? אין מצלמות, היא תגיד שזו לא היא. ואותה רותי שיודעת לצעוק חזק מי ירצה להתעמת?
נגשתי לגדר. הפינה אצל רותי שקטה, אבל בקערה מונחת ליד המעקהסלט עגבניות עסיסי עם פטרוזיליה שלי.
כך לא ממשיכים, קבעתי, כמו ברזל. ניסיתי יפה, עכשיו זה נגמר. צריך חכמה לא כוח.
רק בלי הסתבכויות, נבהל אלי. שלא ייגמר במשטרה על עגבניה.
יהיה פסיכולוגיה וחצי כימיה, חייכתי בזדוניות.
נסעתי לעיר, חזרתי עם ציוד מסקרן: חליפה צהובה, מסכה, מרסס גינה, כמה שקיות צבע מאכל כחול, ובקבוק סבון ריחני חזק.
בערב, רותי והחברה שלה שותים תה בחוץ, ואז מתחיל המופע.
אני עוטפת את עצמי כמו במדע בדיוני, אלי שם את הגרב על הפנים ואני מגיעה לחממה. מדללת במרסס מים עם צבע מאכל כחול וסבון חריף הריח נוראי, הנוזל כחול-שחור ומפחיד.
אלי, תרחיק, אני צורחת, שכל השכונה תשמע. מסוכן, ריסוס חזק, רק עם ציוד!
אני מרססת את העגבניות והמלפפונים, הפירות נכנסים לכחול מוזר נראה כמו נגוע במשהו רדיואקטיבי.
רותי מתקרבת, מסוקרנת.
רבקה, מה קורה? למה את בחליפת חלל? איזה חרקים תקפו אותך?
גרוע מזה, רותי. נגע חדש, וירוס מסוכן עם פטרייה! קניתי חומר ניסיוני אגרוכימיה X. מסוכן מאוד, אסור לאכול ירקות שלושה שבועות, אחרת חלילה, הרעלות קשות! אבל זה מציל את היבול.
שלושה שבועות…? נגבה רותי, נראת לבנה כסיד.
כן. אפילו לגעת בלי כפפות מסוכן. רק אחרי שמנקים באלכוהול. אחרת טעות.
המשכתי לעבוד. רותי נעלמה. ואז שמעתי מאחור: נחמה! אל תאכלו את הסלט הזה! משהו בו היה מר. אולי הוא מסוכן.
חייכתי לעצמי, שלב ראשון: אין חינם.
כל השבוע רותי הקיפה את הגדר, מתרחקת מהירקות. כשנכדיה ניסו להתקרב צעקה: חזרה! יש פה רעל! אנחנו בשקט שטפנו את הצבע מהמלפפונים, אבל את העגבניות השארנו כחולות.
אך רותי לא פראיירית. אחרי שבוע, כשקלטה שאנחנו אוכלים מלפפונים מהחנות, נעמדה בגדר.
רבקה, מה הסיפור? את אוכלת מלפפונים, עוברת על הכללים שלך?
אלה מהסופר, רותי. שלי אסור עדיין. תראי כחולים!
איך העגבניות עדיין כחולות? הגשם היה צריך להסיר.
החומר חודר לירק, נשאר שבועות. אמרתי חומר מהמתקדמים.
רותי מלמלה ופרשה. הגינה שלי שקטה ובריאה.
והנה הגיע אוגוסט, עונת הבציר. הגשמים והשמש הורידו את רוב הצבע, נשאר רק גוון קל בפירות. רותי החליטה שתם הזמן או שפשוט הרצון גבר על הפחד.
יצאתי לכמה ימים לעיר. לפני כן שמתי מנעול ענק לשער, ותליתי שלט קטן, מודפס וניילון:
זהירות! שטח מצולם. מטופל בתרכובות חקלאיות מתקדמות, מסוכנות. אכילה מהיבול ללא נטרול מסכנת חיים. פניתי למזכיר הוועד. פורצים יזומנו למשטרה מיד.
המילים הגדולות עבדו. חוזרת, אני רואה את רותי רווה ויכוחים עם שלמה, יור הוועד.
שלמה, מה הולך פה? היא מרעילה אותנו! עושה עלינו ניסויים, מצלמת אותנו! הבן של בתי בכה מבטן אתמול ברור שזה מהאדים שלה!
שלמה אנח, מושך משקפיים מהעיניים. רואה אותי באה ושמח.
רבקה, יש טענה… זו באמת עגבניות מסוכנות?
שלמה, חייכתי, הכול פה צבע מאכל וסבון רגיל. בכלל נגד כנימות. השלט בשביל ההרתעה. מישהו גנב לי ירקות.
מי גנב?! אני?! התפרצה רותי. תוכיחי!
יש לי וידאו, הבטתי בעיניה. יש חיישנים שמצלמים ברגע שיש תנועה. רוצה לראות הסרט, רותי? רק תגידי.
רמת ההפחדה עבדה. היא החווירה.
לא צריכה את הרעלים שלך! לי יותר טוב עצמי!
נכנסה לביתה בחמת זעם.
שלמה הביט בי, ואז בשלט.
רבקה, צבע מאכל? יותר טוב מאנטיביוטיקה. את יכולה להשאיר את השלט.
מאותו יום שלום קר. רותי לא מדברת, מסתובבת בגב שנוקשה כקורה, מספרת לכולם שאני מכשפה רעלנית. לא אכפת. הירקות שלי בטוחים.
אך הפלא היה באביב. שבאתי לפתוח את העונהראיתי את רותי בכפכפים שוקדת בגינה. הופכת אדמה, שותלת עקום, אבל משתדלת. שתילים בודדים בקשת, אבל משלה.
ניגשתי.
צריכה עזרה, רותי?
לא בזקוקה להכוונה שלך. מספיק כבר לומדת מהחיים!
שיהיה בהצלחה, אמרתי.
באמצע הקיץ, הניבה ערוגותיה ראשונות מלפפונים ירקרקים, עגבניות עקומות. היא שמרה עליהן מכל משמר. כשילדי השכנים עברו, כבר נבחו עליה: פה זה עבודה, לא מגרש שעשועים!
אלי הדליק מנגל. צחקנו שנינו.
תראה, לחשתי. אין גדר שתחליף ערך של עבודה.
וכשסגרנו עונה, רותי ניגשה באחד הימים, מניפה קופסת חמוצים ביד.
טעמי, לחשה, חצי מחייכת ראשון שיצא לי לבד.
קיבלתי כאילו זה ים המלח כולו.
תודה, אתן לך זרעים טובים לעונה הבאה. רוצה לב שור? אעזור לך להנביט בפברואר.
יאללה, נאנחה, רק אל תעצרי לעצמך.
לעובד לא חוסכים כלום.
עמדנו רגע בעירנות של סתיו בוגר. גבולות הכבוד חזקים מגדרות. ואכן לא נגעו לי השנה אף עגבניה.
ואם אהבתם, שלחו הלאה, שתפו וספרו איך אתם שומרים על היבול מהשכן החוצפן שלכם.
