ולמה שמתי במיונז של הסלט תפוחי אדמה את זה, הזול? אמרתי לך, תקני “אלף האיים” של תלמה, הוא שומני יותר, הטעם עשיר. זה מים וקצת קורנפלור, חבל על החומרים.
רינת נעצרה עם הכף מעל הקערה, מרגישה שמבפנים משהו מתבשל לה בבטן מין כעס שקט כזה. היא נושפת לאט, מנסה לא להתפוצץ, ומביטה בחמותה. עליזה עמיר עומדת במרכז המטבח, ידיה על המותניים, בוחנת את הסלט כאילו היא מפקחת על פס ייצור במפעל. יש עליה שמלת חג נוצצת כזאת שהיא לובשת רק לפסח או ראש השנה והבעה מאוד דרמטית.
היום לא היה סתם חג. היום רינת חגגה שלושים. גיל עגול. היא באמת חלמה שכל המשפחה תלך איתה למסעדה, עם שמלה יפה, ריקודים ומוזיקה לא בטרנניג במטבח. אבל חודש לפני כן, המכונית של רינת ודניאל התקלקלה, התיקון היה יקר, ונדחו כל הבילויים המפונקים. דניאל אמר לה ברוך, “את תכיני שולחן שכולם יקנאו, לא צריך מסעדה”, ונישק אותה בראש. רינת נאנחה בפנים והסכימה.
עליזה, זה אותו המיונז בדיוק, רק אריזה חדשה, ניסתה רינת לשמור על קור רוח, מערבבת את הסלט. אולי תעזרי עם הכריכים עם החומוס? עוד שעה כולם מגיעים.
החומוס, גם הוא מהמבצע, נכון? חמותה לא ויתרה, פותחת את הקופסה ומביטה מקרוב. ברור. הטחינה לא טרייה. אין מה לעשות, רינת, את חוסכת על אורחים, לא יפה. פעם, כשעשו יום הולדת, השולחן היה מפוצץ באוכל אמיתי.
דניאל נכנס, לבוש בבגד לבן, מגולח וריחני.
נו, בנות, לא לריב פה! חייך בחביבות ולקח פרוסת פסטרמה מהשולחן. איזה ריחות! אמא, תפסיקי, לרינת יש יום הולדת. בואי נחגוג בכיף.
אני לא מעירה, אני מעבירה ידע, עיקמה עליזה שפתיים. מי ילמד אותה? אמא שלה רחוק, אני כאן בשבילה. נו, יאללה, תביאי את הלחם.
רינת הסתובבה אל הכיור שדמעות לא יתגלו לעין. “ידע”… כבר חמש שנים שוקעת במסכת הידע הזאת. עליזה תמיד מתהדרת וחוסכת והכול בדרך הביקורתית. היא אף שוטפת כלים חד-פעמיים, שומרת שקיות, וחושבת שרינת זורקת כסף על “שטויות” כמו מניקור או נעליים טובות.
ההכנות בעיצומן. הבית מלא ריח עוף בתנור וחלות. רינת מתרוצצת כדי שהכל יהיה מושלם שולחן חגיגי, כלים יפים, מפיות מגוהצות. למרות העייפות וההערות של עליזה, משהו בה עוד קיווה לערב טוב. בכל זאת, גיל שלושים זה מיוחד.
בשעה חמש הגיעו האורחים: חברות עם בני זוג, קולגות, בן הדוד של דניאל והאישה. הבית התפוצץ מרעש, צחוקים ומתנות פרחים, מעטפות עם שקלים, שוברי מתנה למאק”י או סבון של גוף. היה חמים ומשפחתי.
עליזה ישבה בראש השולחן, כמו נשיאת המדינה, עוקבת אחרי כל אחד: מי אכל כמה ומי שתה. כל כמה דקות היא זרקה פיקנטריה משלה: “המלפפונים חמוצים מדי”, “בסלט ויניגרט חסר גזר”, “היין טעים פחות מהיין שאני מביאה מהשכנה”. אנשים חייכו וניסו לזרום הלאה.
כשבא תור הברכות, דניאל נעמד ואמר משהו נוגע על זה שרינת היא אישה מדהימה, אמא לעתיד וחברה טובה. רינת התרגשה והתקשתה לעצור דמעה.
עכשיו הכריזה עליזה עמיר וקמה, מתופפת במזלג. אני! דניאל, תביא את המתנה מהמסדרון, השקית הגדולה.
דניאל רץ להוציא את השקית, כרוך בסרט תכלת ענקי ועמוק. רינת נהייתה דרוכה הרי עם עליזה אף פעם אי אפשר לדעת מה יש בפנים. בפעם שעברה זה היה סט מגבות פשוט אבל שימושי. אולי הפעם היא שמעה שרינת רצתה בלנדר? או שמיכה איכותית?
עליזה קיבלה את השקית מבנה, הניחה אותה על כסא ליד רינת ואמרה ברגש:
רינת, בגיל שלושים אישה צריכה להתחיל לחשוב בגדול. מספיק עם הג’ינסים הקצרים והחולצות של ילדות. את אישה, אמא לעתיד! שקלתי מה ניתן לקנות כסף סתם נשרף, מכשיר מתקלקל. אבל בגדים חזקים זה לתמיד! החלטתי להעביר לך את היקר לי מכל, הבגדים שלי מתקופת החתונה. שמרתי עליהם כל השנים. רליקוויה משפחתית! תלבשי, תזכרי אותי לטובה!
היא פותחת בתנועה רחבה את הסרט, ושוטפת את רינת בערימת בגדים חלק אפילו נופלים לרצפה.
השתררה שתיקה צלולה, אפילו המוזיקה נחלשה. רינת הביטה המומה בכל הערימה: ריח חזק של נפטלין, טחב ישן ואבק. כל הריח של עופות וקטורת פתאום התפוגג.
מעל ברכיה נח מעיל צמר חום-אפור, עם צווארון פרווה מלא חורים של עש. לידו ערימה של שמלות סינתטיות בצבעים בוהקים ירוק זרחני, כתום-חלודה, נקודות ענקיות. למעלה עוד חולצות עם פפיון צהובות מזמן, חצאית צמרית בגזרה נוקשה ומגרדת רק מהמראה.
רינת הרימה אחת מהחולצות מתחת לבית השחי כתם צהוב ברור, שנים של אחסון. כפתורים תלויים.
עליזה… היא התעקשה לדבר בקול רם מה זה?
מה זאת אומרת?! עיניה נוצצות. זה הבגדים שלי! את המעיל הזה קניתי ב-1982 בדיזנגוף סנטר, תור של שעתיים! הוא נצחי. רק לרענן קצת. והשמלות? שוק מחנה יהודה דאז! זו לא הסינתטיקה שיש היום מהשוק. רק תתפרי, והלכתי איתם לריקודים, כבשתי את אבא של דניאל. עכשיו תורך להרשים.
החברות של רינת הציצו זו בזו. דנה, החברה הטובה, שמה יד לפה כדי שלא תתפוצץ מצחוק או זעזוע. יואב, אח של דניאל, נעץ מבט בצלחת. רק דניאל עמד ליד עליזה וניסה לחייך אבוד.
אמא, את עושה פה נאמבר… וינטג’, כן? רמז בחוסר נוחות היום זה באופנה…
רינת הרגישה את הדם שורף לה את הלחיים. זה אפילו לא אכזבה זאת השפלה. חמותה הביאה לה שקית של בגדים ישנים, מסריחים וניסתה להיפרד מהם ולהציג אותם כ”ירושה”.
היא קמה, ניערה מעליה את המעיל. הוא התרסק על הרצפה עם ענן אבק.
וינטג’ זה בגדים עם ערך אמיתי ענתה בקור. זה פשוט סמרטוטים. ישנים, מלוכלכים, מלאים נפטלין וזיעה.
רינת! צרחה עליזה, אוחזת בליבה. איך את מעיזה? מכל הלב הבאתי! שמרתי! זו מורשת! איך את מעליבה כך?!
את רואה את הכתם הזה? את המוהר החסר? את באמת חושבת שבגיל שלושים אני צריכה ללכת בלבוש בן ארבעים שנה? את רואה מישהי לובשת את זה?
גדלת לא בסדר! צווחה עליזה וירדה לסגנון של שוק וותיקים תראו אותה, מי היא חושבת שהיא! להחליף כפתור מה, קשה לך? באתי בגישה טובה, שתהיי ליידי, לא ילדה! דניאל, אתה שומע איך היא מדברת לאמא שלך?
דניאל התקרב מהר.
רינת, אמא, מספיק. באמת אמא ניסתה רק לעזור… זה שלה ערך למסורת… אמא, אולי היה עדיף לשאול…
לשאול מה?! לתת מעיל ששווה משכורת חודשית? כפיות טובה! אני הולכת עכשיו! שלא תתקשרו אליי יותר!
זה דווקא ישמח אותי, לחשה רינת.
הגיע כזה שקט, ששמעו את שעון הקיר.
מה אמרת? לחשה עליזה.
אני לא מוכנה להפוך את המסיבה שלי לאירוע אשפה. קחי חזרה את כל הבגדים שלך, עליזה. לא עכשיו, לא אחר כך. לי יש כבוד עצמי.
עליזה התנשפה מזעם, וארזה את הבגדים בעצבים לשקית. היא ניסתה להכניס בכוח את המעיל, קרעה ציפורניים.
דניאל, בוא! פקדה נלך! אני לא רוצה להיות כאן דקה!
דניאל הביט פעם אחת באשתו ופעם אחת באמו.
אמא, את רוצה אזמין מונית. אני נשאר עם רינת. יום הולדת שלה…
אה, ככה? בוגד! נתת לי להיות מושפלת!
עליזה יצאה בסערה, דופקת בדלת במסדרון.
האווירה נהרסה. כולם שתקו. עוד הריח של נפטלין מסריח נשאר באוויר לצד ריח של ויכוח.
טוב… נרים כוסית, אמר מישהו בחצי קול.
ניסו להרים שוב את המסיבה, אבל זה לא חזר. כל הזמן חיפשו בעיניים את רינת, והיא ישבה מקורקעת, לחיים בוערות. אחרי שעה כולם כבר התקפלו.
כשרינת סיימה לפנות את הצלחות, דניאל ישב כפוף על הספה.
תקשיבי, היה אפשר פשוט לזרוק אותם אחר כך, למה ככה להרוס בערב? אמא בטוח לא ישנה עכשיו…
רינת גרמה לערמת הצלחות להרעיש.
אתה לא רואה את ההבדל? שאלה היא לא נתנה לי את זה בצד. היא באה להשפיל אותי, להראות שאני כלום ויתאים לי גם זבל שלה כגאווה. זאת לא דאגה זאת זלזול.
זה היה עולמות אחרים, עשור אחר, מנטליות של מחסור…
גם לאמא שלי לא היה קל, ובכל זאת השקיעה בתכשיט זהב קטן שחסכה לו. לא בשקית של סמרטוטים. ואתה, מה איתך? אפילו לא ניסית להגן עלי
פשוט לא רציתי ויכוח…
ואני לא אוותר על הכבוד שלי. ואתה אפילו לא הבחנת בכתם שעל החולצה. בשבילך זה “וינטג'”, בשבילי סטירה.
היא סגרה עצמה בחדר. דניאל נשאר בסלון, מביט בכיסא שעליו עוד לפני רגע היה שקית העלבון. רק אחרי הרבה זמן הוא הבין מה באמת קרה ונהיה לו בוש.
למחרת רינת קמה מוקדם. לא דיברה עם דניאל, שתתה קפה, ובכניסה מצאה את הצעיף של עליזה ישן, שורט.
אני הולכת לאמא שלך, אמרה.
להתנצל? שאל בהיסוס.
לא. להחזיר צעיף. ולשים גבולות. שלא תישאר מרירות.
אני אבוא איתך.
לא, זה שייך לי.
היא הגיעה לעליזה אחרי שעה. חמותה פתחה בדלת, עטופה במגבת ובריח מובהק של ולריאן.
באת להרוג אותי סופית? יופי, תראי מה עשית לאמא שלך.
רינת נכנסה למטבח, הניחה את הצעיף.
עליזה, בלי דרמות באתי להגיד דבר אחד: אני מכבדת את גילך ואת זה שאת אמא של דניאל, אבל מגיע גם לי כבוד.
כבוד? את ביישת אותי!
לא, את ביישת את שתינו. ידעת שהבגדים האלה לא ראויים. זה אשפה. להביא אשפה ליום הולדת זה פגיעה.
איך את…
תשמעי רגע! אנחנו עובדים, מסתדרים לבד. רוצה לקנות תשאלי מה מתאים, לא מתאים תבואי עם פרח, חיבוק. רק אל תנסי לדחוף לי זבל. אני לא פח. אני אשתו של הבן שלך, ואם את רוצה לראות את שנינו, ואת הנכדים בעתיד תצטרכי לכבד.
עליזה פשוט קפאה. לא ציפתה למרד. הייתה רגילה לרינת שותקת ונגררת.
ואם לא בא לי?
נדבר רק בטלפון בחגים גדולים. הבחירה שלך.
רינת הסתובבה ללכת ואז עצרה.
ולגבי הסלט שלי כולם עפו עליו, גם עם המיונז שלי. כי הכנתי אותו עם לב, לא עם רעל.
היא יצאה. נשמה עמוק. פעם ראשונה מזה חמש שנים שהיא לא חלשה.
בערב דניאל חזר עם זר ורדים ענק.
אמא התקשרה, מלמל.
אז?
אמרה שאת בן אדם עם עמוד שדרה. והיא קצת התחרפנה אתמול ושכנראה תתרום את המעיל שלה לארגוני יד שניה. אם זה מה שאת רוצה.
רינת פרצה בצחוק. הרגישה שעברה מיילסטון.
שתתרום. אולי מישהי באמת תעשה עם זה משהו. ואנחנו בשבת למסעדה. מגיע לי, ולא בבית.
נקבע חייך דניאל והקיף אותה ולא מדברים על חיסכון. מגיע לך הכל.
ומאז נוצרו חוקים חדשים. עליזה לא הפסיקה עד הסוף להעביר ביקורת, אבל הייתה זהירה ולהבא הביאה רק כסף במעטפה בתוספת מלמול, “כי הדור הצעיר משוגע”. רינת? לא הייתה לה שום בעיה עם זה. הכי חשוב לא נשאר מקום בארון לריחות של פעם.
