נו, מה את מתמהמהת? תפתחי כבר את השער, המשפחה על המפתן! קולה של חמותי, חד וצלול, התעלה אפילו על רחש מכסחת הדשא של השכן. באנו עם מטעמים, באווירה, והכול אצלך סגור כאילו זה מקלט!
דליה קפאה באמצע הערוגה של התותים, מנגבת בזווית היד את הזיעה מהמצח. הכפפות, מרוחות באדמה, הותירו פס כהה על הלחי; אך מה לי יופי ברגע כזה. לאט התרוממה, תחושת הכאב בגב התחתון חותכת, נשאה מבטה אל עבר הגדר המתכתית הגבוהה.
הביקור הזה כלל לא היה בתכנון.
דליה חיפשה בעיניה את בעלה. עידו עמד לצד המחסן, פטיש בידו, מבולבל לא פחות ממנה. משך בכתפיו באשמה, שולח אליה מבט: “זו לא אני הזמנתי אותם.”
עידוש! שוב פנתה האם מהרחוב, הפעם בנימה פגועה. נרדמת שם? אמא שלך פה, אחותך פה, ואתם מתחבאים!
דליה נשמה עמוק, שלפה את הכפפות והשליכה אותן לדלי. סוף שבוע קסום שתכננה להקדיש לעבודה אינטנסיבית במגרש שאהבה נעלם כלא היה. הנהנה לעידו שיפתח; מה עכשיו, לכעוס?
השער נפתח, ורכב שטח כסוף ומתנוצץ גלש פנימה. ממנו יצא “כוח הנחיתה”: ראשונה, כמובן, הייתה נעמי אישה גדולה ורעשנית, שמלה קיצית צבעונית וכובע רחב שוליים לראשה. אחריה דילגה שירה, גיסתה שורט לבן וגופיית קיץ, משוויצה בלק הטרי. אחרונים ירדו דודי בעלה של שירה, מתמתח בעייפות, חצי עיוור מהשמש.
המזוודות נפתחו וחושפו: שקי פחמים, אריזות בירה ובשר מושרה בקופסאות פלסטיק.
אוי, איזה חום! נעמי הניפה כובע לנפנוף. דליה, מה את מלוכלכת ככה? באנו להפתיע. מתקשרת לעידו לא עונה. אמרתי, בואי נבקר, מזג האוויר מושלם, נעשה על האש, נטבול בבריכה. יש לידכם הרי נחל, נכון?
דליה הסתכלה על קרנבל החיים הזה בשתיקה, רותחת מבפנים. הקרקע הזו של סבתא שלה. פינת הנפש, כל סנטימטר מוכר ככף ידה. מאז נישאה לעידו, השקיעה פה כל שקל וכל דקה פנויה. עידו עזר, כן, אבל בלי הרבה תשוקה. והמשפחה שלו היו צצים רק כשהכול פורח וריחני, ללקט פירות ולהתנדנד בערסל.
שלום, נעמי ניסתה דליה להחזיק קול יציב. בהחלט לא ציפינו. אנחנו עובדים כאן.
עבודה לא בורחת צחק דודי, שולף ארגז בירה שבת כבר כאן, שחררי! עידו, תביא מנגל, נרגע!
שירה כבר סקרה את השטח.
דליה, איפה מיטות השיזוף? אני רוצה להשתזף. וְאֶ… יש פטל? בא לי.
עוד לא הבשיל, ענתה דליה ביובש. והכיסאות במחסן. מאובקים.
אז עידו יוציא וינקה! פסקה נעמי, פוסעת לטרסה. דליה, בואי לרחוץ פנים ולהתארגן. לא מכובד שבעלת בית נראית ככה. ערכי שולחן, אנחנו רעבים מהדרך. סלט ירקות, מלפפונים מהגינה, ירק. את הבשר הגברים יכינו.
השתלטה על כורסת הראטן שבחלדה קנתה לעצמה לערבי קריאה, והביטה בחצר בעיון.
הדשא בגדר פרא, ציינה. חייבים לקצור. עידו יטפל.
דליה התבוננה בעידו. עקב אחריה בעיניים מושפלות. שניהם תכננו לשתול פינה חדשה, לצבוע גדר, לפרק את החממה הישנה. עגלת קומפוסט הוזמנה לערב. ועכשיו… דורשים ממנה לשרת את ה”נופשים” שנחתו כגשם בזק באמצע עונת עבודה.
משהו בה התקשח, קר ויציב.
עידו, קראה אליו, והוא נדרך. תבוא רגע.
פנו ביחד לבאר.
ידעת שהם באים? שאלה לאט.
לא! באמת, דלי! לחש, מביט באמו בדאגה. דיברה איתי בבוקר, לא אמרה. מה נעשה? לא נגרש אותם…Family. נסתדר, תני שעה.
נסתדר? צחקה בשקט. עידו, בסופ”ש שעבר לא היינו פה כי אמך ביקשה טרמפ לקניון. לפני שבועיים יום ההולדת של שירה. זה עונה קריטית לגידולים. אם לא נעבוד היום נאבד שתילים והגדר תרקב.
נו, דלי…
זה הבית שלי. החוקים שלי. רוצים חוויה? אז בבקשה העיקר שתשתמשו בידיים.
דליה פנתה בצעדים נחושים למחסן. קול רעש המתכת החריד את הטרסה. דקה חלפה, והיא הופיעה בעוז, חמושה: שלוש אתים, מגרפה, מעדר ופחית צבע.
הניחה את הכלים בקול רעם מול התדהמה.
אז ככה, חברים. באתם בלי הזמנה משלבים טיול עם עבודה. אצלנו היום שבת של התנדבות בגינה.
מה, את לא רצינית! שירה התרחקה מהאת הבלויה. אנחנו באנו לנוח!
אני לא שפית ולא מדריכה, הודיעה דליה. אני תכננתי לעבוד. מי שבא מוזמן לעזור. לא עובד לא אוכל. כמו שאומרים אצלנו: “איזהו מכובד המכבד את המארחים”.
נעמי, אוחזת תפוח ששנלקח מהשולחן, נתקעה במבט מופתע.
דליה! מה עובר עלייך? אנחנו אורחים! באנו לבן! עידו, למה אתה שותק? אשתך השתגעה, את אמא שלה מעבידה!
עידו נעמד לידה, שותק בשל.
נעמי, לקחה דליה פיקוד זה הבית שלי, שקיבלתי בירושה עוד לפני שהתחתנו. עידו שותף לי כי אנחנו זוג. אתם הגעתם כשכבר היה מגונן. רוצים על האש? בבקשה. הנה העבודה.
חילקה כלים ללא רחמים.
דודי, את הציעה לידו תפקידך הכי משמעותי. תעבוד ברצועה ההיא לאורך הגדר, אדמה קשה צריך שרירים. עד שלא תסיים אין מנגל.
דודי נחנק מהבירה.
את צוחקת? אני בחופש! הגב שלי…
הגב יסתדר, צריך פעילות. כלים טובים! שירה! גיסתה כבר נצמדה לכורסה. את עם מגרפה. לאסוף זבל אורגני, להעביר לקומפוסט, ולעשב גזר. גם רצית שיזוף? זה ייתן גוון יפה.
אני לא עושה! צווחה שירה. עשיתי מניקור אתמול! עלה לי מאתיים שקל! אמא, תגידי לה!
נעמי התרוממה בגאווה.
מספיק עם הקרקס הזה. עידו, תאסוף את הגרוטאות. נתחיל לבשל. ואם לא מתחשק לך לארח תגידי, אבל להעמיס עלינו עבודה חסר תקדים! ועוד לנו, מבוגרים!
בשבוע שעבר סיפרת שדילגת שעתיים בזומבה, השיבה דליה. אז את תקבלי לצבוע את הגדר סביב הפרחים. צבע אקולוגי ומברשת חדשה. תתחילי.
אנחנו נוסעים! שאגה נעמי. דודי, תארוז, אנחנו עוזבים! עידו, תראה במי בחרת! דוחה את אמא!
דליה נשארה רגועה, ידיים שלובות.
לא מגרשת, אלא מציעה עסקה הוגנת: עזרה תמורת אירוח. אחרת, אל תפריעו לי. אני לא אהיה שפית שלכם בזמן שאתם במנוחה. יש לי סדר יום.
עידו! נעמי ייללה. תגיד משהו! אתה גבר או שטיח?
עידו הסתכל באמא הסוערת, באחות המפונקת, בדודי העצלן, ואז בדליה עייפה, בחולצה מוכתמת, ומוכרת כל כך. נזכר בשרטוטי הערב, בשמחתה על כל שתיל. בבית הזה המציאות שלה.
אמא, קולו שקט דליה צודקת.
מה?!
דליה צודקת, חזר בביטחון. זה הבית שלה. באנו לעבוד. הבטחתי לה עזרה. אתם צנחתם פתאום. רוצים לנפוש סעו לצימר, חמש דקות מכאן. שם יש בריכות, דק ושירות. פה עסוקים.
שתיקה צוננת ירדה. רק זמזום דבורה נשמע. אכזבת האם, כאילו הופקרה לשוקת שבורה.
טוב… נהמה. תודה רבה לך, בן יקר. יאללה, נלך, דודי! אין מה לנשום אוויר עם כאלה רודנים.
האריזה הייתה חפוזה, דרמטית. דודי, כואב בירה, שם ארגז חזרה בתא, שירה בטריקות דלת התרכזה בנייד, נעמי במבט חרון חצתה את החצר.
תתחרטו! צעקה כשתצטרכו משהו, אל תפנו אליי!
הרכב נעלם בעננת אבק.
דליה ועידו נשארו עומדים בסף. דממה מתוקה חזרה. היא הרגישה איך הלחץ עוזב, אך הרגליים רעדו. התיישבה על מדרגות הטרסה.
עידו התיישב לידה, אחז בידה חמה מעט, לחה.
מה שלומך? שאל בשקט.
הולך, נשפה. כמעט הלכו מכות.
קללות בטח חטפנו, גיחך. אבל זה יעבור. אמא תמיד מתרככת בסוף, כשתצטרך משהו. שירה… תיקח זמן.
אשריי, רכנה אליו דליה. תודה שעמדת לידי. חשבתי ש… תשתוק.
ותשב לספוג? נשם עמוק. אי אפשר יותר. פתאום ראיתי לא שאלו אפילו מה שלומנו, מיד ציוו. ואת, כאן, קורעת את עצמך. התביישתי. זה באמת ביתך. את יודעת כל עלה.
דליה חייכה.
זה הבית שלנו, עידו. אם גם אתה בוחר לבנות אותו, לא רק לאכול בשרים.
בוחר, הבטיח. אגב, דודי השאיר את האת. הולך לטפל בגוש הגוש. אמרת שזה קריטי.
הרימה אליו מבט חם. לראשונה מזה זמן הרגישה צוות אחד, לא רק שותפים לגג אלא מגיני השטח.
התרוממה, ניערה חול מהמכנסיים. השמש עמדה גבוה ובגינה ציפתה לה עבודה רבה, אך פתאום נראה קל.
לאחר שעה, כשעידו מתנשף, הזיע וגאה, סיים לנכש, דליה ניגשה עם קנקן לימונדה קרה.
מגיעה הפסקה, הכריזה.
ישבו יחד על אותה טרסה שהייתה קודם זירת מאבק.
תראי, אמר עידו לבסוף. הם בכלל לא קלטו.
לא קלטו?
מהות המעשה. אם היו פשוט שואלים “מה אפשר לעזור?”, אולי בעצמנו היינו מרשים להם לנפוש תכף. אבל כשמתפרצים…
זה עניין של כבוד, עידו. אי אפשר לבוא לבית של מישהו ולכפות הרגלים. ולא לחשוב שמישהו חייב.
הטלפון צלצל. עידו הציץ.
מאמא מעווה פנים. “אנחנו בצימר. יקר, האוכל בינוני. אין לכם לב.”
דליה פרצה בצחוק.
שיהנו סוף סוף, בלי כלים או מגרפות.
בלי שיפודים שלנו, הוסיף. יש בשר?
הם לקחו את הבשר, אבל לנו יש תפוחי אדמה, שמיר ודג מלוח. ושקט אמיתי.
הערב ירד רך על המושב. חגבוים צרצרו, כלב רחוק נבח. סיימו לצבוע את הגדר באור אחרון. עייפים, מוכתמים, אכלו במטבח תפוחי אדמה שהיו טעימים מכל מעדן.
זה היה שיעור, אמרה דליה פתאום, טובלת לחם בשמן זית ריחני.
עבורם?
וגם לנו. למדנו להגיד לא. פחות מפחיד ממה שחשבתי.
מפחיד, הודה עידו. אבל שווה התוצאה. דליה… שבוע הבא בלי אף אחד? רק שנינו? וללא עבודות. נשב קצת.
סגרנו, קרצה. חממה נפרק בכל זאת.
ברגע זה נשמע רעש רכב מתקרב. דליה התקשתה בנשימה, המזלג נעצר באוויר. חזרו? עידו קפץ לחלון, הפשיל וילון.
אוף, נשם לרווחה. זה השכנים למשה.
דליה צחקה בשחרור. היום לימד אותה שבעלה יודע לעמוד ולהגן. והמקום שלה מבצר אמיתי.
אבל לא נגמר כאן. שבוע לאחר מכן, באמצע ערב רגיל בעיר, נשמע צלצול בדלת. על הסף נעמי, ללא כובע או שירה, תיק קטן בידה, נבוכה לפתע.
אפשר להיכנס? שאלה.
דליה הופתעה, פינתה מעבר.
בואי בבקשה.
נעמי פסעה למטבח, התיישבה בקצה כיסא. הניחה את התיק.
הבאתי בורקס עם כרוב. הכנתי לבד.
עידו, שיצא לשמע הקולות, עמד נבוך.
שלום, אמא. משהו קרה?
קרה, נאנחה נעמי. הבנתי שטעיתי. כל השבוע אני מסתובבת עם מועקה. חביבה שלי סיפרה איך כלתה העיפה אותה הביתה כשבאה לנהל. חשבתי גם אני כזאת. פלשתי, פיקדתי. ואתם עובדים, משקיעים. הגינה שלך דליה, באמת גן עדן.
משכה בידית התיק בחוסר מנוחה.
תסלחי לי, טיפשה אני, רגילה שעידו שלי ילד קטן, עושה מה שאומרים. הוא גדול, ויש לו אישה עם עמוד שדרה, וטוב שכך. בימינו צריך אחת כזו.
דליה הציצה בעידו, הופתעה מהסליחה לא רגילה למחוות כאלה.
לא קרה כלום, נעמי, אמרה, שמה קומקום למים. מי שזוכר פסול ייפגע. אנחנו לא. רק תביני: אנחנו אנשים עם תוכניות.
הבנתי, הנהנה נעמי. לא אבוא כך שוב. ולא אתערב. שירה עדיין נעלבת אומרת שמניקור נהרס היה נהרס… שיתבגרו גם הם.
הערב שתו תה ובורקסים, בשיחה איטית עם הפסקות, אבל משהו השתחרר. הגבולות שדליה התעקשה עליהם בשבת הגורלית לא הרסו את המשפחה להפך, הביאו בריאות. כבוד שנרכש בעבודה היה חזק פי כמה מסבלנות פסיבית.
והמגרפות והאתים עמדו מאז במקום בולט. תזכורת שטורח עושה מקרובים קרובים אמיתיים. וכשעוד חודש התקשרו לבדוק “איך אפשר לעזור” דליה ידעה: הגבול שלה, אין כזה חזק יותר.
