את ההורים שלי הכרתי רק מתוך תמונות באלבום המשפחה. אמא שלי נפטרה בלידה, ואבא, ששבר את ליבו ממותה, לא רצה להביט בי והחליט לוותר עליי. אז סבא שלי הגיע לבית החולים ולקח אותי אליו, והפך למי שגידל אותי.
סבא שלי לא יכול היה לעזוב את עבודתו, אז הוא שכר עבורי מטפלת שנשארה איתי עד שהיה חוזר בערב. בהמשך כבר הלכתי לגן ילדים וזה הקל עליו, אבל הזמן עבר מהר, ותמיד הסתדרנו טוב. מעולם לא רבנו; תמיד ניסינו למצוא דרך לפשרה, גם כשהייתי ילדה סוערת. כל הזמן הייתי מודה לו בליבי על שהציל אותי. לפעמים רעדתי מהמחשבה מה היה קורה לי אם הוא לא היה שם.
הכרת התודה שלי לסבא באה לידי ביטוי בכך שתמיד עזרתי בבית והשתדלתי להצליח בלימודים. הוא היה גאה שאני מייצגת את בית הספר בכל האולימפידות והתחרויות הספורטיביות.
גם בבחירת המקצוע עזר לי. מאז ומתמיד נמשכתי לביולוגיה, אבל לא הייתי בטוחה מה נכון בשבילי. סבא חיבר אותי לידיד ותיק שלו, רופא בכיר בישראל. פגשנו אותו, והשיחה איתו גרמה לי להבין שזה מה שנשמתי רוצה.
כל שנותיי באוניברסיטה הקדשתי ללימודים. את הסטאז’ עשיתי באחד מבתי החולים המובילים בתל אביב. היו רגעים קשים מאוד בדרך, אבל בסוף הצלחתי והפכתי לנוירוכירורגית!
מיד אחרי שסיימתי, פנה אליי מנהל בית חולים פרטי גדול ברמת גן והציע לי עבודה. כמובן שזו הייתה הזדמנות שאי אפשר לסרב לה. התחילו ימים עמוסים בניתוחים וברוך ה’, לא כשלתי באף אחד מהם. אחרי שנה, הזמינו אותי להרצות גם בפני רופאים מנוסים בישראל, וכעבור שלוש שנים כבר שמע העולם על שמי. לכן, לא הופתענו אני וסבא כשקיבלתי הצעה מעבודה מאחד מבתי החולים הכי טובים בניו-יורק. התלבטנו רבות, והבנו שזו הזדמנות שחייבים לקחת.
אז עברנו יחד לארה”ב. סבא נשאר איתי זמן קצר, אבל הגעגועים לארץ היו חזקים מדי, והוא חזר לישראל. הייתי חוזרת יחד איתו, אלמלא הכרתי כאן את אהבת חיי. את תומר פגשתי בהרצאה שהעברתי הוא רופא כירורג מבית חולים אחר. בהתחלה היינו רק ידידים, אחר כך יצאנו לדייטים ובסוף עברנו לגור יחד. החלטנו להתחתן בארץ, כי רציתי שסבא יוליך אותי לחופה. ניסיתי לשכנע אותו לבוא, אבל הוא סירב ואמר שכבר עבר את הגיל לנסיעות ושהוא רוצה שכאשר ילך לעולמו, יהיה קברו בארץ.
בדיוק ביום שבו אני ותומר שיחקנו קלפים עם סבא, קיבלתי שיחת טלפון מאבא שלי הוא פתח בברכות לחתונה, אבל לא היה לי רצון לשמוע את השקרים שלו ושאלתי אותו למה הוא מתקשר. אז הוא אמר:
“אני רוצה כסף, ילדה שלי! את עכשיו חיה כמו מלכה, מצאת לך חתן עשיר בחו”ל, אז למה שלא תתני קצת כסף גם לאבא שלך?”
לא יכולתי לשמוע יותר, וסיימתי את השיחה. מיד חסמתי את המספר שלו.
אני לא מצליחה להבין מאיפה הוא לקח את החוצפה להתקשר אליי ולהגיד שהוא ‘משפחה’, אחרי שנטש אותי.
יש לי רק שני אנשים שאני מחשיבה כמשפחה סבא ותומר ולמענם אעשה הכל. את אבא שלי, אינני מחשיבה עוד למשפחה.
מתוך כל זה למדתי: משפחה אמיתית אינה זו שקשורה לדך בדם בלבד, אלא זו שמלווה אותך באהבה, במסירות, ובנתינה לאורך כל הדרך.





