באמת כל כך קשה לך? זה רק לשלושה ימים. לדנה יש מצב שאין לה ברירה היא קיבלה דיל לתורכיה ברגע האחרון, כבר שנים לא נסעה לנוח, ואני… טוב, את הרי יודעת הלחץ דם שלי, ובגב כמעט לא הצלחתי להתיישר מהגינה במושב. ונעם סבא אמיתי. הוא חייב לעזור.
הקול שבקע מהטלפון היה כל כך חזק, שאפילו נעם לא נדרש להפעיל רמקול. מרים, שעמדה ליד הכירים וטרפה קדרה של ירקות בעדינות, שמעה כל מילה. הצליל הזה, הגבוה והקנטרני, היה מזוהה בכל בית: רונית, האקסית של נעם, וזו שלעולם אי אפשר לשכוח.
נעם הסתכל במבוכה על מרים, כשהטלפון לחוץ לכתפיו והוא ממשיך לפרוס לחם באופן עקום להפליא.
רונית, תני רגע, ניסה להיכנס לדבריה. מה פתאום דנה? אני ומרים תכננו לסוף שבוע…
נו באמת, מה כבר אתם מתכננים? קטעה אותו בלי היסוס. לעשב בגינה? ללכת לתערוכה? נעם, אני מדברת על הנכדים שלך, יואב ועידו. צריך דמות גברית, לא עוד איזה געגלו של אמא. לא ראית אותם כבר חודש. יש לך לב? או שמרים חוסמת אותך מכל כיוון?
מרים הניחה לאט את הכף על התושבת וכיבתה את הגז. “הנוספת”. היא ונעם כבר שמונה שנים נשואים, שמונה שנים שקטות וטובות, עם סערות רונית מדי פעם. בהתחלה היו אלה הדרישות להגדיל מזונות, אחר-כך אינספור בקשות לעזרה לרופא, למכון, לרכב. נעם, איש רך וישר, שילם ושתק, כי חש אשמה שעזב למרות שדנה כבר הייתה בת עשרים, ורונית הייתה לו כמו דיירת נוספת.
רונית, אל תגידי כאלה דברים על מרים, נעם נהיה קצת תקיף, אך אי הנעימות עדיין שם. זה לא בגללה. פשוט היית צריכה להודיע מראש. הילדים קטנים, בני שש, זה לא קטן, ואנחנו כבר לא בני עשרים…
בדיוק! נצחה רונית בשאגה. זקנה זה לא תענוג אבל אם תתרוצץ עם נכדים אולי תרגיש טיפה צעיר מתמיד. זהו. דנה תביא אותם מחר בעשר. אני לא יכולה, אמרתי לך הגב. אל תתווכח, נעם. זו המשפחה שלך.
הקו התנתק בפתאומיות. נעם הניח את הטלפון על השולחן, נאנח עמוקות ולא הסתכל בעיני אשתו.
השתררה דממה במטבח, רק השעון מתקתק. מחוץ לחלון נפרס הערב בירושלים, גשם קיץ היכה על המרפסת. מרים התקרבה לשולחן, סילקה פירורים בלתי נראים במפית.
אז מחר ב-10? שאלה בשוויון נפש.
נעם הרים סוף סוף את המבט. עיניו התנצלו, התחננו לסליחה.
מרים, סליחה… שמעת, היא דורסת כמו טרקטור. דנה עפה, רונית מנהלת… מה יעשו? אלה הנכדים…
נעם, מרים התיישבה מולו כרועה את ידיה. אלה הנכדים שלך. לא שלי. אני מחבבת אותם, אבל בוא נהיה אמיתיים: הם לא קוראים לי בשמי, בשבילם אני “ההיא”, כמו שסבתא לימדה. ובכל ביקור הבית מתהפך, כי לדנה אסור לומר להם לא.
אני אשמור עליהם! נשבע נעם. לא תצטרכי לקום. אקח אותם לפארק, לסרט, לג’ימבורי. פשוט תכיני איזה מרק, קציצות הם מתים על הבישולים שלך, גם אם לא מודים בזה.
מרים חייכה בעצב. היא ידעה איך זה יתנהל. אחרי שעתיים נעם יתעייף, הראש יכאב, והוא יקרוס ל”עשר דקות מנוחה”. ואז שני תאומים בני שש, פרועים וקולניים, יפלו עליה. יקפצו על הרהיטים, ינדנדו לראות סרטים, יפזרו אוכל. כי “סבתא רונית אמרה שאצל סבא הכול מותר”.
היה לנו כרטיסים להצגה בשבת, הזכירה לו. ותכננו לנסוע למושב להכין את הוורדים לחורף.
נקנה הצגה אחרת, נמכור כרטיסים… והוורדים… מרים, תעזרי לי. בפעם האחרונה. אדבר עם דנה שזה לא יחזור.
“פעם אחרונה”. כמה פעמים היא שמעה זאת? תמיד נכנעה, מתוך רחמים, שלא להעמיק מריבה. אבל הפעם משהו נשבר בה. אולי בגישתה של רונית שמתייחסת לזמנה ומשאביה של מרים כאילו היו שלה.
לא, נעם, אמרה מרים בשקט.
נעם התבלבל, כאילו לא תפס.
מה זאת אומרת?
לא, הילדים לא איתנו הפעם. אני לא מבטלת תכניות, לא מוכרת כרטיסים, ולא טורחת להכין שלוש ארוחות ביום לילדים שאמרו בפעם שעברה שהמרק שלי מסריח ואמא שלהם עושה יותר טעים.
מרים, מה את מדברת? נעם הובך. אלה הילדים. איפה דנה תשאיר אותם? הדיל נשרף.
זאת בעיה של דנה. יש לה בעל, חמות, בייביסיטר. למה אני חייבת לתת את החיים שלי כל פעם שהם צריכים עזרה?
שלנו, תיקן נעם, במבוכה.
לא, שלי. כי אחרי שההרס עובר, אני מנקה. אני מבשלת. אני מכבסת. ואתה משחק בסבא שעתיים ואז עם הכדורים של הלחץ דם. יש לך אהבה לנכדים ואני לא בייביסיטרית חינמית לאישה שלא סובלת אותי.
נעם חשק שפתיים. בדרך כלל מרים הייתה דיפלומטית ומכילה.
אז מה את אומרת? להגיד להם עכשיו לא? רונית תעשה מהומה, אני אקבל התקף לב.
אל תתקשר, מרים קמה אל החלון. שתביא אותם.
זאת אומרת… את מסכימה? קיווה.
לא. שיביאו. נראה מה יקרה.
בבוקר שבת הייתה דממה מתוחה בבית. נעם התרוצץ, סידר כריות, בדק שעון. מרים סיימה לאכול, לבשה שמלת פשתן יפה, איפור קל, החלה לארגן תיק קטן.
לאן את הולכת? חשד נעם, ראה אותה מכניסה ספר ומטריה.
תיאטרון בשבע. לפני זה אני אצל מעצב שיער ומשם לסיבוב בטיילת. אני צריכה לנשום.
מרים! הם עוד מעט פה! איך אסתדר לבד? לא מבין מה לעשות איתם, איפה הבגדים…
תסתדר. אתה סבא, דמות גברית בדיוק מה שרונית מחפשת.
באצבע קלה צפצפו בדלת. נעם טס לפתוח. מרים נעלה סנדלים ועמדה במבואה.
ברוך שפטרנו מפקקים! קראה דנה. אבא, הנה הם. התיק פה, הטאבלט טעון. אם צריך תעדכן. אני עפה, המונית מחכה לי. ביי!
דנה… ומה עם אוכל, סדר יום? גמגם נעם.
איזה סדר יום, שבת! תכין פסטה. ביי, נשיקות! ילדים, תעשו חיים עם סבא!
טריקת דלת. מיד קפצו שני ילדים לתוך הדירה, הראש בעננים. “התקפה!”
מרים נעמדה מול התמונה: יואב ועידו קפצו על שידת הנעליים בניסיון להשיג את הכובע של נעם. נעם החזיק תיק ענקי ונראה אבוד. אבל עינה של מרים נמשכה למדלת הדירה שם עמדה לא אחרת מרונית עצמה.
באופן מפתיע, הגב שלה לא הפריע עכשיו: איפור מלא, תסרוקת, תכשיטים כבדים.
אה, הנה את, זרקה רונית מבט בז לִמרים. מוכנה? אסור ילדי טיגון, לעידו יש רגישות לקיווי, יואב לא אוהב בצל. מרק טרי, והטאבלט שעה גג.
לשונה של גברת קפדנית, כאילו מרים עובדת אצלה. נעם התכווץ.
מרים ניגשה למראה, סדרה את השיער, לקחה את התיק.
בוקר טוב רונית. בוקר טוב ילדים.
התאומים בהו לשנייה והמשיכו להשתולל.
תודה על ההוראות, חייכה מרים. תעדכני את נעם, הוא מנהל היום.
מה זאת אומרת? לאיפה את הולכת?
לי יום חופשי. לי סידורים, תיאטרון. אחזור בערב, אולי מחר.
פניה של רונית האדימו. היא חסמה למרים את הדרך.
השתגעת? יש לך פה שני ילדים! את חייבת…
אני חייבת רק למה שהתחייבתי לו, קטעה מרים בנעימות קפואה. לא הבטחתי בייביסיטר. לא ילדתי אותם, לא גידלתי, לא ביקשתי. להם יש אמא, אבא, שתי סבתות. ואם זכרוני אינו מטעה רונית, את לא עובדת.
הגב! צעקה רונית.
ולי יש חיים. לא מוכנה לבזבז אותם על דרישות של אחרים, בעיקר לא בטון הזה.
נעם! פנתה לאישה לשעבר. אתה שומע? תעמיד אותה במקום!
נעם לא ידע אם להישאר או ללכת. זיהיתי בו מאבק ההרגל לרצות את רונית מול ההוקרה למרים.
רונית החל לגמגם. מרים אמרה מראש שהיא איננה. חשבתי שאסתדר, אבל…
תסתדר… דרשה רונית, תקרוס אחרי שעה! מי יבשל, מי ירחץ? תראי איך היא מתלבשת! תיאטרון בראש שלה, אבל המשפחה בבעיה!
משפחה? גבותיה של מרים התרוממו. נעשה סדר. אני ומשה משפחה. את, דנה והנכדים רק קרובי משפחה של נעם. סבלתי ממך שיחות בלילה, דרישות כסף, עלבונות. משרתת חינמית אני לא אהיה.
איך את מעזה! זאת הדירה של בעלי! כלומר, לשעבר… אבל יש לו זכויות!
זכותו לארח את מי שרוצה. לא לכפות עליי לטפל באורחיו. נעם זו הבחירה שלך. תישאר עם הנכדים ורונית שתעזור. אני הולכת.
מרים צעדה לדלת.
רגע! רונית אחזה במרפקה. את לא זזה עד שלא תכיני מרק! דנה בשדה תעופה! מה אעשה איתם?
מרים הסירה בשקט את היד.
לא בעיה שלי, רונית. תזמיני מונית, לכי לבשל לבד. או תתקשרי לדנה. ובלי להרים ידיים. אחרת אני מודיעה למשטרה ונראה מי יתחרט.
שרר שקט. אפילו הילדים קפאו בפינה. נעם הביט בה באימה ובהערצה. היא לא הייתה עוד “מרימל’ה” – היא הייתה לוחמת בשער ביתה.
רונית התקשתה לנשום. היא רגילה שמרים שותקת. התרסקות מוחלטת.
את מפלצת. אגיד לכולם כמה את נוראה.
תגידי, משכה מרים בכתפיה. לא מזיז לי.
היא פתחה את הדלת ויצאה.
נעם, יש לך מפתח. אם תסתדר תתקשר. אם לא נפגש אחרי שהנכדים ילכו.
הדלת נסגרה, חותכת אותה מהרעש. בחוץ נשמה את אוויר הגשם. ידיה רעדו, אבל החופש היה מתוק. סוף סוף היא אמרה “לא”.
היא בילתה יום נהדר. הלכה לתערוכה, ישבה בבית קפה אהוב, טיילה בפארק, נהנתה מהשקט. הטלפון היה כבוי.
בערב, אחרי ההצגה, הפעילה שוב. עשר שיחות מנעם. הודעה אחת: “רונית לקחה את הילדים. אני בבית. תסלחי לי”.
מרים חזרה אחרי אחת עשרה. שקט מופתי. נעם ישב מול כוס תה, מותש אך רגוע.
חזרת? לחש כשנכנסה.
כן. איפה הילדים?
רונית לקחה אותם אליה. צעקה, איימה. התקשרה לדנה, דרשה שתחזיר את הכסף על הנופש שתשב איתם. עשתה פה הפגנה.
ומה אתה?
נעם פגש במבטה.
בפעם הראשונה אמרתי לה שתשתוק.
מרים פערה עיניים.
באמת?
כן. כשהשפילה אותך לא עמדתי בזה. אמרתי שרק אם תפסיק עם זה, אולי תקבל מזונות מעבר למה שכבר סיימתי לשלם. ואם תגיד מילה אחת עלייך לא תיכנס לכאן לעולם.
מרים חיבקה אותו. הוא הניח ראשו בחיקה כמו ילד קטן המחפש נחמה.
היא טרקה דלת בפנים, נשבעה שלא נשמע ממנה.
נסתדר, חייכה מרים ומלטפת את שיערו האפור. ודנה?
היא התקשרה מהשדה, בכתה. העברתי לה מעט כסף לבייביסיטר בתורכיה. החליטה לקחת את הילדים איתה. רונית מסרבת לשמור עליהם, טוענת לפריצת גב.
רואה? יש פתרון. דנה אמא שתנפוש עם הילדים, וזה תקין.
מרים, נעם התרחק והביט בה בעיניים. תודה.
על מה? שעזבתי אותך להתמודד לבד?
שנתת לי להרגיש גבר, לא שליח של רונית. שנים פחדתי לפגוע בה. היום קלטתי אני לא חייב לאיש, חוץ ממך. את הבית שלי. את העורף שלי. והתנהגתי כמו בוגד.
העיקר שהבנת מרים חייכה. רוצים עוגה? קניתי עוגת דובדבנים, כמו שאתה אוהב.
למחרת לא היו שיחות. רונית לא התקשרה. דנה שלחה הודעה – נחתנו בשלום. השגרה חזרה, אבל משהו השתנה האוויר בבית היה נקי, קל.
עבר שבוע. מרים עבדה בגינה במושב, נעם עזר לה לשתול ורדים.
תקשיבי, נשען על המעדר. רונית התקשרה אתמול.
מרים הזדקפה.
ומה רצתה?
כסף. טוענת שהתרופות יקרות.
ונתת?
לא. אמרתי שיש תקציב שיפוץ, אולי מעיל חדש לך… סירבתי.
מרים צחקה.
מעיל? אין כמוך. אהבתי את הכיוון.
ניתקה בפנים. לא קרה כלום.
שום דבר, הנהנה מרים. רק נהיה יותר רגוע.
הסיפור עם ה”נכדים בהשגחה” הפך לנקודת מפנה. מרים קלטה שכבוד עצמי הוא אומץ לומר “לא” ולשמור על הגבולות. נעם למד שכבודה שווה יותר משלום מזויף עם מישהי שבעברו.
הנכדים עוד באים בתיאום, על פי לוח זמנים, ללא הופעת רונית בדירה. נעם לוקח אותם לפארק, לגן חיות, מחזיר בעצמו. וכך לכולם נעים יותר: הילדים נהנים מסבא מחויך, לא זקן מותש, ומרים קיבלה שלווה ובעל שבחר בה סוף סוף.
לפעמים, כשהערב ירד על המרפסת במושב, מרים נזכרה באותו יום התיק, ההצגה, החירות. זאת הייתה ההצגה הכי טובה שחוותה, גם אם אינה זוכרת את שם המחזה. הדרמה האמתית התחוללה בבית והסוף היה מאושר.
