היא פשוט משחקת עם אלעד, התרעמה דקלה.
דקלה הביטה בטלפון שלה והרגישה איך אותו כעס מוכר שוב מתחיל לבעור בתוכה.
אלעד התקשר בפעם השלישית באותו ערב.
דקלי, סליחה, באמת, קולו היה עייף, רך, מלא אשמה עד כאב מוכר תכננו ללכת להצגה, אני יודע, אבל… נועה אומרת שאמיר עם חום ארבעים. היא לבד, לא מסתדרת. את הרי מבינה, נכון?
דקלה הבינה.
יותר מדי טוב.
אלעד, יש לנו כרטיסים אמרה בשקט, למרות שכל כולה רצתה לצעוק. חיכינו למופע הזה חודש וחצי!
אני יודע, אהובה. אני אכפר על זה, נשבע. אבל זה ילד, אני לא יכול פשוט להפקיר אותו.
דקלה ניתקה וניסתה להתקשר לידידה שלה.
שירה, את מאמינה?! הלכה הלוך ושוב בחדר, ידיה נעות באוויר. שוב! שלוש פעמים רק החודש! פעם הילד חולה, פעם לא של נועה מתקלקל הרכב, תמיד משהו.
דקלה, אולי אמיר באמת חולה? הציעה שירה בזהירות.
ברור לי! דקלה צנחה על הספה. ילדים חולים, ככה זה. אבל מה לא נורמלי? זה שתמיד היא פונה אליו! אין לה הורים? חברות?
טוב, אולי…
אין “אולי”! קמה בבת אחת. היא משחקת בו! אלעד כזה טוב, הוא לא רואה! היא יודעת שישר יגיע ומנצלת את זה.
שירה נאנחה בקו השני.
את בטוחה שהבעיה אצלה?
במי עוד?! דקלה קפאה.
לא יודעת… תחשבי. אולי הוא פשוט נותן לה להשתמש בו כי נוח לו ככה?
דקלה פתחה את הפה, סגרה. וכאב מוזר הציק לה בפנים.
שירה, עזבי שטויות אמרה במהירות. אלעד פשוט אבא טוב, לא מסוגל להשאיר את הילד לבד.
בסדר, בסדר, מיהרה שירה להסכים סתם מעלה הרהור.
אבל אותו “סתם” תקע בה קוץ קטן ודוקרני.
אלעד חזר מאוחר. עייף, מרושל, מלא אשמה.
סליחה, אני טיפש חיבק אותה מאחור, ראשו טמון בצווארה אני אקנה כרטיסים. למקומות הכי טובים, מבטיח.
דקלה שתקה. הביטה החוצה וחשבה: כמה פעמים שמעה את ההבטחות האלה? חמש? עשר? עשרים?
ותמיד אותה מילה: “את הרי מבינה”.
מבינה, חשבה דקלה. השאלה מה בעצם אני מבינה.
ואז הפרטים הקטנים החלו להיערם.
בהתחלה כמעט שלא הרגישה כמו אבק על המזנון: לא רואים, עד ששמים לב. שכבה אפורה.
שמה לב שאלעד פתאום נושא איתו את הטלפון לכל מקום. פעם היה משאיר אותו בכל מקום על השולחן, על הספה, אפילו במקלחת. עכשיו בכל רגע אצלו ביד. גם אם הולך למטבח לשתות מים המכשיר איתו.
אלעד, למה אתה מסתובב עם הטלפון כל הזמן? שאלה יום אחד, מנסה להיות נינוחה.
הא? נבהל. סתם, הרגל מהעבודה. שם חייבים לענות בכל רגע.
נו, טוב.
פעם אחרת רצתה להכניס משהו ללוח שנה בטלפון. ראתה: “לאסוף את אמיר מהגן ב-16:00”, “להביא מסמכים לרכב לנועה”, “להתקשר לנועה על חיסון”.
נ- זה נועה.
אלעד, שאלה בארוחת ערב, בוחשת בסוכר בתה עד שנמס מזמן זוכר מתי ההגנה שלי בתזה?
הרימה אליו עיניים.
תזה? במאי, לא?
במרץ. עוד שבועיים.
אה, נכון. שכחתי, הראש שלי חור.
טוב לזכור לרשום מתי יש לנועה פגישה עם רופא, את הבחינות של דקלה פחות.
וגם עניין הכסף.
דקלה ראתה במקרה הדפס מהבנק אלעד שכח על השולחן. שלושה העברות של עשרים אלף ש”ח כל אחת. המקבלת נ. בן דוד.
אלעד, קראה, המגילה בידה מה זה?
לא התבלבל. נשם עמוק.
עוזר לנועה. אמא שלה חולה, צריכה כסף לתרופות. ואז לאמיר לשיעורים. את הרי יודעת, היא לבד.
שישים אלף, אלעד. בשלושה חודשים.
אז? זה הבן שלי! צריך להסתכל מהצד?
דקלה הניחה בשקט את ההדפס.
לא. ברור שלא. פשוט היית יכול להגיד לי.
לא שכחתי! ידעתי שתתחילי בזה…
ה”תתחילי בזה” נשמע כאילו דקלה היסטרית, קפדנית, קטנונית. וקצת קנאית.
היה גם הפתק במכונית.
נכנסה למושב ליד הנהג, ראתה מאחור ציור של ילד. בית, פרחים, שמש. שלוש דמויות. אבא. אמא. אמיר.
היא לא שם.
סובבה ביד, קראה מאחורה בכתב של ילד: “לאבא מאמיר. המשפחה שלנו”.
אלעד, קראה חרש.
מה? שאל.
מה זה?
הציץ.
אה, אמיר צייר. חמוד, אה? יש לו כישרון.
דקלה הביטה בציור, באלעד, שוב בציור.
כתוב פה “המשפחה שלנו”.
ברור, הוא קטן. מבחינתו זו המשפחה אני, נועה, הוא. ככה הוא רואה.
הניחה את הציור, התיישבה חגורה. כל הדרך שתקה.
לא עבר זמן רב נועה התחילה להגיע פיזית.
בהתחלה רק “לקחת דברים שנשארו לאמיר אצל אלעד”. אחרי זה “לדבר על החופש הגדול”. אחר כך פשוט “הייתי בסביבה”.
נועה רגועה, אדיבה, מחייכת.
דקלה, אפשר? אלעד בבית?
תמיד אחרי ביקוריה אלעד הסתובב שותק, מהורהר, עונה קצר.
קרה משהו? שאלה דקלה.
עייף, השיב.
דקלה הרגישה סוג של גלגל חמישי. מישהי שמפריעה.
פעם בלילה שמעה מעבר לדלת חדר האמבטיה.
אלעד חשב שהדלת סגורה. היא נפתחה מעט, ודקלה שמעה:
נועה, תירגעי… אמרתי שאעזור… ברור שאני איתך. את הרי יודעת שאני תמיד פה.
קול רך, חם, כמעט אינטימי.
דקלה התרחקה, ישבה על הספה. ופתאום הבינה.
לא משחקים בו.
הוא נותן לזה לקרות.
כי ככה קל לו.
שלושה ימים שמרה את זה בלב.
לא עשתה סצנות, רק צפתה. כמו חוקרת שבודקת חרק במיקרוסקופ רגועה, מרחפת.
ולאט לאט הכל התחבר.
אלעד ידע את סדר יומה של נועה טוב משלה. בדיוק מתי לאסוף את אמיר, מתי שיעור ריקוד. הכל ביומן. ומה עם היום שלה, דקלה? הוא שכח לגמרי.
חוץ מזה, כל רגע צלצול, התכתבויות טובות למדי. אלעד ענה מיד, פניו רכות, אשם, כאילו מדובר במשהו אסור.
ערב אחד אלעד במקלחת. צלצול. דקלה הביטה: “נועה”.
ידיה הרימו מעצמן.
אלעד? קולה של נועה חלוש ונסער אלעד, תוכל לבוא? אני מרגישה רע, אין לי למי לפנות…
שתיקה.
אלעד? שומע? אני לא יכולה לבד יותר. בבקשה, תמיד היית שם בשבילי.
דקלה ניתקה. הניחה את הטלפון. ישבה וצחקה פתאום.
אלוהים. איזו תמימה אני. איזה עיוורון.
אלעד יצא רטוב, מגבת סביב המותניים.
נועה התקשרה אמרה בשקט.
התקשה לנשום.
ענית לה?!
כן, דקלה קמה היא בכתה. אמרה שאתה תמיד שם.
שתק. מנסה למצוא את המילים. מחשב תירוצים היא ראית בפנים.
תראי, החל, נועה עוברת תקופה קשה. אין לה אף אחד. רק אותי. אי אפשר לנטוש כך!
לנטוש? גיחכה דקלה התגרשת ממנה לפני ארבע שנים, אלעד. היא רק גרושתך.
אבל יש לנו ילד!
ומה המשמעות? דקלה נעמדה מולו שכל פעם שהיא מתקשרת אתה קופץ? מעביר כספים בלי להגיד? זוכר מתי לה תור רופא, ולי לא?
את מגזימה!
אני?!
הרגישה איך משהו מתפוצץ בה. לקחה תיק, החלה לארוז.
הרבה זמן האשמתי אותה, אמרה בשקט הבעיה היא בך. אתה מאפשר. ואפילו רוצה בזה. זה נוח לך. שתי מערכות חיים גרושה שזקוקה, וחדשה שמקבלת הכל. לא בוחר. הרבה יותר קל.
דקלה, אל תלכי.
אני לא עוזבת, אמרה חרש אני יוצאת. מהמשולש הזה שבו תמיד אני השלישית. לא נלחמת בגרושתך. פשוט מסיימת את המשחק.
אלעד נשאר בחדר רטוב, אבוד, מסכן.
דקלה, חכי, נדבר…
אין מה לדבר, לבשה מעיל זה הבחירה שלך מזמן. הייתי עיוורת. עכשיו ברורה לי האמת.
פתחה את הדלת.
שלום אלעד. מסרי שלום לנועה. עכשיו תוכל להיות זמין לה תמיד.
הדלת נסגרה בשקט.
חודש אחרי, דקלה יושבת בבית קפה עם שירה.
איך הולך? שאלה זו בזהירות.
טוב, באמת טוב, חייכה דקלה.
בהתחלה כאב מחנק בלב, רצון להרים טלפון, אולי לחזור. אבל התגברה. שכרה דירה קטנה בבת ים, מצאה עבודה זמנית, עברה את ההגנה.
אלעד התקשר, שלח הודעות מפותלות, מתנצלות ומתחננות.
“דקלה, מצטער, טעיתי, הכל ברור לי, תני לי הזדמנות”.
לא ענתה. ידעה שאין על מה. כי זה לא נועה זה הוא. עד שלא יבין כלום לא ישתנה.
ומה איתו? שאלה שירה.
מי?
אלעד, בטח.
הוא? משכה בכתפיה לא יודעת. לא בקשר.
את לא מתחרטת?
הרהרה. חרטה? לא. הרגישה משהו אחר. הקלה. כאילו הסירה תרמיל כבד.
עשיתי בחירה, סיימה את הקפה בשבילו. ובעיקר בשבילי.
שירה חייכה.
גאה בך.
סתם… נופפה דקלה פשוט התבגרתי.
אלעד נשאר לבד.
נועה, מוזר, הפסיקה כמעט מיד להתקשר. גילתה שבלי דקלה לצפות, המשחק מאבד טעם. כשניסה להתקרב, קיבל תשובה קרירה.
אז בחרת בה, תחיה עם זה. לי כבר הסתדר אחרת. לא זקוקה לעזרה.
אלעד ניסה להחזיר את דקלה. חיכה לה, כתב הודעות. אבל היא נותרה תקיפה.
תשחרר, אלעד אמרה לבסוף תשחרר את עצמך. לך שתי חיים. לי מספיקה אחת, אמיתית.
הלכה בשדרות העיר, הרהרה כמה פחדה להישאר לבד, כמה פחדה לאבד את אלעד. וכשאיבדה גילתה שלא איבדה דבר.
מי שאינו מסוגל לבחור, לא יכול להעניק כלום אמיתי.
והיא ראויה לאמיתי.
