לפני חצי שנה קרה לנו אסון גדול: אבא שלי נפטר. ואז, חצי שנה אחרי זה, הדוד של אבא, דוד איגל, פתאום הופיע אצלנו. מהלך מפתיע הוא בדרך כלל הגיע אלינו אולי פעם בעשור, וגם אז רק כדי לאכול חומוס ולהתחמק משיחה עמוקה. גם בינו לבין אבא שלי היו יחסים איך נאמר זאת קרים יותר מקילו גלידה במקפיא. הם לא רבו באמת, אבל אף פעם לא הצליחו להתחבר. כל אחד חי בעולם שלו.
איך הייתה הנסיעה? שאלתי. ולמה אתה מדבר אליי בכזה ריחוק? הרי אני הדוד האהוב שלך! אמר דוד איגל, בחיוך מתוק כאילו באמת הייתי הנכדה המועדפת עליו.
הוא כמובן לא טרח להודיע שהוא מגיע הפתעה! לא הכנו כלום לכבוד הביקור, למעשה לא שמענו ממנו מאז ההלוויה. לא אפילו טלפון אחד. ואז פתאום בום, דופק בדלת, כאילו הביא פיתות מהמאפיה.
כשהתיישבנו לשתות תה (תה! כאילו כלום לא קרה), דוד איגל שאל: איך מחלקים את הירושה? שלושתנו? אין עוד מישהו? איזו ירושה? אמא שלי התעוררה מההלם, בקול מופתע.
באמת יש ירושה: דירה מרווחת במרכז תל אביב, וילה יפה ברעננה ושני רכבים (לאחד מהם יש אפילו מערכת שמע חדשה). אמא שלי ניסתה לשכנע אותי למכור את הבית ולקנות דירה לי בירושלים, שם אני לומדת. אבל בינתיים החלטנו לא למהר, כי אם כבר לדחות החלטות אז לפחות בסטייל.
איזה ירושה? הנכסים שאחי השאיר! ענה דוד איגל, בלי למצמץ. הרי אם לא הייתם את ואני, היית יורשת הכול. ובגללכם אני לא זכאי לכלום! אבל אני אח שלו! מגיע לי! לא, ממש לא! החוק איתנו אמרה אמא שלי. ומה עם ענייני מצפון? זה לא מוסרי!
דוד איגל התחיל להפעיל תרגילי מצפון. הרי הוא יודע טוב מאוד שלפי החוק, הוא אפילו לא רואה שקל אחד מכל זה, אז הוא קודם שם על הבמה את המצפון. אבל מבחינתנו, זה פשוט לא הגיוני אבא שלי ודוד איגל לא היו חברים, ולפיכך אין לו שום קשר לנכסים.
כשאבא שלי התחיל להרגיש לא טוב, הוא אמר בבירור שמכל מה שיש רק לי ולאמא מגיע. אף אחד אחר. הוא בכלל לא חשב לחלוק עם דוד איגל מאומה.
וגם במצפון, איגל, אין לך! ואתה יודע את זה! אף פעם לא היית קרוב לאבא שלי נזפה בו אמא שלי. זה כאילו סרט רע: גבר מתחתן והאישה מקבלת כלום, אבל במקרה הזה, רק אנחנו היורשות, לא דודים וסבתות.
דוד איגל התחיל לתת הופעה דרמטית. רגשי אשמה, סיפורים על המשפחה ממש כמעט בכי. ניסה לגרום לנו לחלק את הנכסים לשלוש. די, מספיק! אנחנו לא מתכוונות לדון בזה קבעה אמא שלי.
כשהוא עזב, אמא שלי ואני נעלנו את הבית ונסענו לדירה בתל אביב. שתינו יודעות, דוד איגל לא יוותר בקלות, בטח נצטרך לראות אותו בבית המשפט עם עורך דין שמצטט פסקי דין בליווי מנות חומוס. הרי מדובר כאן בכסף שליש וילה ברעננה, שליש דירה בתל אביב, שליש משני רכבים. לא סכום שאפשר להתעלם ממנו, גם לא מול ארוחה משפחתית.
כך גם חשב דוד איגל, ובאמת הגיש תביעה. הוא בטוח שהוא ינצח. אבל החוק איתנו, המסמך אצלנו, והמצפון כבר מזמן לא בתחום שלו. על מה הוא באמת בונה? אולי על נס, אולי על עורך דין עם קסם, ואולי פשוט לא רוצה לצאת בלי אף אגורה.
